Cooper's beach - סוף הטיול

בבוקר, עזבנו את אוקלנד בהקלה, ונסענו צפונה לכיוון הצפון הרחוק הרחוק של האי הצפוני. כבר מההתחלה, הייתה לנו הרגשה טובה. בניגוד ליומיים הגשומים באוקלנד, היום היה יפה עם שמיים כחולים. נסענו לאורך הים ואז בין גבעות, 4 שעות, עד שהגענו לבית ששכרנו לשבוע האחרון שלנו בניו-זילנד. מהרגע שנכנסנו לבית, הרגשנו שהגענו הביתה. הבית היה גדול ויפה, חדרי שינה גדולים, ונוף לים מחדר השינה שלנו, מהמטבח ומהמרפסת הגדולה. תומר ואני גם שמחנו שוב לישון בחדר משלנו, אחרי שלושה חודשים, ארבעתנו בחדר אחד.

שוקו וטימטמס, אחת הפעמים האחרונות בטיול

בסלון היו משחקים, נחשים וסולמות, קלפים, מונופול וכו', ואפילו פזל שתומר ואני עבדנו עליו בערבים. חוץ מזה, עם הבית הגיעו גם קייקים וגלשנים ואופניים, ותומר יצא לחתור כמה פעמים.

וכמובן שגולת הכותרת, 100 מטר מהבית, התפרש החוף, Cooper's beach, שגם בו התאהבנו- חוף יפה וגדול, שנחצה על ידי נחל מתוק. משני צידי החוף, גבעה שעליה אפשר לטפס ולראות כל המפרץ הגדול. ובשביל הבנות, ליד הנחל גן שעשועים ומעליו גשר, כל מה שיכולנו לחלום עליו. 

הנוף מהגבעה בקצה החוף

בילינו את השבוע בצורה עצלה למדי, ארוחת בוקר נינוחה, שיטוט אל הים לשחק בחול ובנחל, ואחר הצהריים שוב. רק פעמיים עשינו גיחה אל מחוץ לאיזור - פעם החלטנו לנסוע לטיול באגם במרחק 20 דקות נסיעה. איבדנו את עצמנו קצת בדרך, ואחרי שהסתבכנו, החלטנו לבלות את הבוקר על חוף (אחר) שמצאנו.

הטיול השני היה לדיונות חול ענקיות 10 ק"מ מהנקודה הצפונית בניו זילנד. הדיונות היו אדירות – לבנות מאוד, בגובה עשרות מטרים, והיו יותר מעשרים כאלו פרוסות עד לחוף. התחלנו בארוחת בוקר (יוגורט, סלט פירות וגרנולה) למרגלותיהן, ואז טיפסנו על הראשונה, שקרובה למגרש החניה. משם רצנו, גלשנו וטיפסנו לאורכן עד שהגענו לתצפית אל הים. משם גלשנו ורצנו חזרה עד למטה על גלשנים.

בסוף השבוע הנהדר הזה, בעצם נגמר הטיול. חזרנו לאוקלנד לסידורים אחרונים, ולמכור את האוטו, ומשם סיאול... ולישראל.
וכך נגמר הטיול, אני מוסיפה רק עוד כמה תמונות מהחוף שלנו, שיהיה למה להתגעגע... עד הפעם הבאה!

אוקלנד

אחרי 6 ימים בקורומנדל, יצאנו לכיוון אוקלנד. כדי לא להרגיש שהיום הוא עירוני לחלוטין, עשינו עצירה נחמדה בדרך בחממה יפה של סחלבים ופרפרים. היו שם 400 פרפרים (בשלט בכניסה הם אומרים שהם מזמינים 700 פרפרים חדשים כל חודש כדי לשמור על האוכלוסיה), והמוני פרחים יפים. בילינו שם כמעט שעה, אלה הסתובבה עם פרח, מחכה בסבלנות שפרפרים יישבו עליו, ושירה רדפה אחריהם קצת פחות בסבלנות.

אחר כך המשכנו בדרכנו לכיוון אוקלנד. תומר היה מבואס במיוחד, גם כי זה סימן את סוף הטיול (למרות שנשארו לנו עוד כמעט שבועיים) וגם כי הוא לא אוהב ערים, ואוקלנד היא ממש עיר, ענקית וצפופה, אפרורית (לפחות בעינינו, ירד גשם פחות או יותר ברצף כל היומיים שהיינו שם בפעם הראשונה) ודי דומה לכל עיר גדולה אחרת. בנוסף, התוכנית שלנו לביקור הפעם הייתה לנסות למכור את המכונית, תהליך מגעיל ביותר. בכל אופן, כבר מההתחלה, לא הסתדר לנו – אוקלנד הייתה גשומה מאוד, האכסניה שהגענו אליה הייתה מלאה במעשנים, ובעל האכסניה הסביר לנו שהסיכויים שלנו למכור את המכונית למגרש מכוניות הוא אפסי, ושהסיכוי היחיד שלנו הוא למכור ב-Car market, שפועל רק בימי שבת. אז אחרי הבאסה הזאת, החלטנו שאנחנו נשתדל ליהנות בכל זאת, ונסענו לגן משחקים (האופציה הקלאסית להתעודד), אני קניתי קפה וכמה בריושים (שזה כנראה אחד היתרונות של עיר גדולה, יש בריוש – נשמעתי ממש פלצנית עכשיו, נכון?), ושיחקנו... עד שהתחיל שוב גשם. חזרנו לאכסניה, ויצאנו כמעט מיד לאכול פיצה בפיצריה מגניבה, יושבים על ספסל מקורה על המדרכה, אוכלים ומסתכלים על אוקלנד הגשומה.

למחרת, יצאנו אל המגדל הכי גבוה באוקלנד, ה-sky tower. היה יום אפרורי, וגשום לסירוגין, אבל הראות הייתה עדיין סבירה. הסתכלנו על הנוף שסביב אוקלנד 360⁰, ובעיקר נהנו להסתכל על כמה משוגעים שעשו באנג'י בגשם והרוח בחוץ מהבניין למטה אל המדרכה.

אחרי שעה, ירדנו חזרה למטה וחזרנו לאכסניה. תומר והבנות נחו, ואני הלכתי להסתובב בשכונה. היתרון העיקרי באכסניה שלנו הוא המיקום שלה, בשכונת פונסונבי המגניבה. הסתובבתי שם בין החנויות יד-שניה וחנויות מעצבים, חנויות בישול מדליקות, ובסוף ישבתי לשתות קפה בבית קפה/מועדון ג'ז. קראתי עיתונים על מוזיקה ושמעתי שירים של להקות ניו זילנדיות. אחר הצהריים, נסענו לקניון באחד מהפרוורים בשביל לקנות קצת מתנות, ואחרי שהקניון נסגר (ב-18:00, אני לא מבינה את הניו זילנדיים האלו!) נסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה טבעונית די הזויה. 

קורומנדל

ולמחרת, עזבנו את רוטורואה (לשמחתי) ונסענו לכיוון הקורומנדל. לעומת רוטורואה, שהיא עיר רעה מבחינתי, הקורומנדל הוא אחד האיזורים הקסומים בניו זילנד. האיזור בולט צפונה מהאי, הררי ולא נגוע, מוקף ים יפה.

נסענו על כביש שנושק לים, וסביבו עצים ענקיים עם ענפים עצומים שחובקים ומתלפפים אחד סביב השני. אחרי שעה נסיעה, הגענו לעיר קורומנדל, שבה ישנו. האכסניה הייתה מקסימה, בית ישן ששופץ, אבל עדיין מכיל מטבח נעים, סלון גדול עם אח וספות נוחות להתכרבל עליהן, מרפסות בחוץ לנוח בהן ולקרוא. כאן השתקענו 6 ימים, באווירה רגועה. האמת שלא עשינו המון, גיחות קצרות לפינות חמד, אבל גם בילינו המון זמן באכסניה, משחקים בקלפים וברכבות, רואים סרטים, שותים שוקו ואוכלים טימטם. היה סוג של גן עדן.

גם העיירה עצמה חמודה, כמה גלריות של אמנים, המון בתי קפה (שכמובן בדקתי באופן מקיף), ונחל יפה שחוצה. מה שמאוד מצא חן בעינינו הוא שהנחל וכל פינת החמד שסביבו, המדשאות, עצי הערבה שהצלו עליו, כל אלו היו ברורים מאליהם, היופי בא באופן טבעי לניו זילנדים.

אפילו הגשם, שכל כך ביאס אותי ברוטורואה, היה פה יפה. וכל פעם שירד גשם, זה לווה בקשת, לפעמים אפילו שתיים. אני חושבת שראינו 10 קשתות בשבוע שלנו שם.

מבין הטיולים שעשינו:

נסענו לקצה הצפוני של הקורומנדל, איזור מבודד, שאפילו הכביש הראשי שמקיף אותו הוא כביש עפר. עשינו טיול מקסים לתצפית על גבעה, מסתכלים על המפרץ בשמש היפה, ועל אוקלנד הרחוקה. 

היה כל כך כיף אחרי שבוע גשם להיות שוב בשמש הנעימה, ולהסתכל על האור משחק על העצים והמים. בכל אופן, אחרי זה, ירדנו אל החוף. הבנות ואני שיחקנו על הדשא ובחול בזמן שתומר רץ חזרה את כל המסלול כדי להביא לנו את האוטו.

נסענו לטייל קצת ביער של עצי קאורי. אלו עצי ענק, שמסתבר שקיימים עוד מעידן הדינוזוארים. העצים עצומים, רחבים וגבוהים. טיילנו ביער הנחמד, ואז עצרנו ליד העץ הכי גבוה ביער.

עשינו ניסוי וניסינו להקיף אותו ארבעתנו, אבל הוא היה עצום, ולא נראה לי שהקפנו אפילו חצי ממנו. בכל אופן, ישבנו לידו לאכול ארוחת בוקר. הבנות עשו לעצמן תכשיטים מהענפים הקטנים שנפלו, ונהנו מאוד.

בדרך ליער, עצרנו על יד הכביש, כי ראינו המוני חזירים, עצרנו והסתכלנו עליהם והבנות גם רצו אחריהם וניסו ללטף

היו שם לדעתי קרוב לשלושים חזירים, גם גורים קטנטנים וגם חזירי ענק. בחזור, עצרנו שם שוב, והפעם היה שם בעל החזירים. הוא היה איש קצת מסכן ומוזנח, ואני כבר התחלתי לחשוב על סבב פסיכיאטריה. דיברנו איתו במשך 20 דקות, והוא היה מאוד חביב והביא גורים בשביל הבנות ללטף. אחר כך דיברנו עם בעל האכסניה, והסתבר שהוא טיפוס מקומי, אכן בודד כי אישתו נפטרה לפני כמה שנים, אבל עם בית משלו, ואת החזירים הוא מוכר לקצבים המקומיים (מסתבר שהבשר שלהם טוב במיוחד כי הם אוכלים פחות או יותר מה שבא להם – הלב הצמחוני של תומר ושלי התכווץ מהתיאור הזה). בכל אופן, הבנות מאוד נהנו מהחזירים, והם באמת היו די חמודים, ממש כמו כלבים, הם אפילו מתהפכים על הגב כשמלטפים להם את הבטן...

ביקשנו מבעלת האכסניה המלצה על חוף נחמד בקורומנדל, והיא המליצה לנו על אחד הסודות הכי פחות שמורים בניו זילנד, New Chums beach, שמסתבר כלול ברשימת 10 החופים הכי שווים בעולם. כדי להגיע אליו, נוסעים לחוף אחר, ואז הולכים אל סופו, מטפסים מעל סלעים עד שמגיעים למסלול חצי חבוי, עולים בו למעלה עד לצד השני של הגבעה ואז מגיעים אל החוף. אנחנו עשינו חצי דרך, אבל על הסלעים הקרסול שלי שוב כאב, ותומר התקשה להעביר את שתי הבנות, אז החלטנו לוותר ולהישאר על החוף הראשון, שהיה גם הוא יפייפיה. תומר ואני כבר מזמן הגענו למסקנה שבמקום לשאוף לסמן "וי" על מקומות, אנחנו נהנה מהמקומות בהם אנחנו נמצאים, ובאמת, הבנות כל כך נהנו מהחוף, וגם בעינינו הוא היה נהדר.

רוטורואה

עזבנו את טאורנגה ונסענו לרוטורואה. העיר יושבת במרכז גיאו-תרמי ענק, ולכן כשמטיילים בה, רואים איזורים עם אדים בוקעים מהאדמה, בריכות בוץ, וכל האיזור מסריח מגופרית. לרוטורואה ולי יש היסטוריה לא כל כך טובה, לפני 9 שנים, לא מאוד נהניתי, ושנאתי את הריח שיש בה, ואחרי יומיים עזבנו. גם הפעם, רוטורואה לא שמחה לפגוש אותי – היא עדיין מסריחה (למרות שפחות ממה שזכרתי), מזג האוויר היה אפרורי וגשום (עד כדי כך שחלק מהזמן היינו תקועים באכסניה), והאכסניה שבה היינו, שמשום מה קיבלה 5 כוכבים, הייתה נוראית. אכסניה ענקית עם יותר ממאה איש, לא-אישית בכלל. קיבלנו חדר קטן וצפוף לארבעתנו, שלא היה בו כלום חוץ ממיטות. השירותים היו ענקיים ולא מאוד נקיים, ובמטבח היו חסרים המון דברים כדי לבשל כמו שצריך. חוץ מזה, חדרי השינה היו בבניין נפרד מהבניין הראשי (עם המטבח והסלון), ולכן כל מעבר היה בריצה דרך הגשם. קיצור, תקחו את כל מה שאני כותבת כאן בעירבון מוגבל. יכול להיות שרוטורואה היא גם עיר נהדרת, כמו שהשתפכתי על שאר הערים עד עכשיו, אבל אני בעיקר סבלתי כאן, כמו פולניה טובה.

בכל אופן, הגענו אל העיר ופגשנו את קרייג ואנט, שתומר התחבר איתם בטיול הקודם שלו, והילדים שלהם מאיה וג'ייקוב. הבנות היו באקסטזה מלפגוש חברים בני גילם, והיו מאושרות כל היום.

 בילינו איתם בבית היפה שלהם, ואז אחרי שנ"צ, נסענו למקום בשםRainbow Springs , פארק שעשועים קטן עם המון ציפורים, דגים ולטאות מניו זילנד. 

בילינו איתם עד הערב, ואז נסענו לאכסניה.

למחרת, נסענו אל מחוץ לעיר, לאיזור פעיל תרמית. העצירה הראשונה שלנו הייתה לאיזור של בריכות בוץ – איזור בגודל של כמה עשרות מטרים שעשוי מבריכות מים ובוץ אפור. בגלל החום שבוקע מהאדמה, הבוץ מבעבע ומשפריץ, וכל המראה מאוד חייזרי וסוריאליסטי.

אחר כך, המשכנו אל תוך Wai-o-tapu, שהוא פארק תרמי ענק. התחלנו במרוצה מטורפת עם שאר עדר המבקרים לראות את הגייזר, Lady Knox, שבוקע כל יום בשעה 10 בבוקר. כל האירוע הוא תיירותי, ותומר ואני קצת התקשינו עם זה – באים המוני אנשים בריצה אל האיזור המיועד, ויושבים בכיסאות של אמפיתיאטרון. אחר כך מגיע איש מהמקום, ואחרי סטנד-אפ קצר וקצת היסטוריה על המקום, שופך סבון (שנמצא על מדף בשקית ליד הגייזר!!!) אל תוך החור. מסתבר שזה גורם לשבירת מתח הפנים בין שתי שכבות המים ולגייזר להשפריץ בערך בגובה של 10 מטר לאוויר. המראה יפה ודי מרשים, והבנות התלהבו, אבל בגלל אווירת הקרקס, היה לי קשה להתרגש מזה...

בכל אופן, אחר כך המשכנו לתוך הפארק עצמו, שהוא באמת מרשים ויפה.

הוא מתפרש על איזור עצום, עם מסלול שמסתובב בין בריכות מבעבעות, מכתשים, אדמה צבועה בצבעים זוהרים מגופרית, ברזל, גרפיט ועוד.  יש תחושה של הליכה בתוך עולם אחר, כוכב אחר, וכל מראה נוסף יותר מיוחד מקודמו.

למחרת, בגלל הגשם, החלטנו לעשות פעילות בפנים, ונסענו לבריכה המקומית. היא הייתה מושקעת למדי, עם בריכה אולימפית גדולה, ועוד אולם גדול עם בריכות לילדים, כולל מגלשות קטנות ורובי מים. חוץ מזה, היו שם שתי בריכות ג'קוזי גדולות, שאני כמובן ביליתי בהן את רוב זמני. היה ממש נחמד, והבנות לא רצו לעזוב, עד שהזכרנו להן שאחרי ארוחת צהריים ושנ"צ, אנחנו חוזרים לפגוש את מאיה וג'ייקוב שוב, ואז הן יצאו בשמחה. ובאמת אחר הצהריים, נסענו שוב אל קרייג ואנט. היה ממש כיף, הם אנשים באמת נחמדים, והיה לנו כיף לפטפט איתם, ולאכול איתם ארוחת ערב. תומר והבנות אפילו טבלו בחוץ בג'קוזי שלהם, למרות הגשם השוטף.