הקטלינס

בצהריים, התחלנו את הנסיעה מאוטגו אל ה-Catlins. זהו חלקו הדרומי ביותר של האי הדרומי בניו זילנד, את כל האיזור אפשר לנסוע בפחות משעתיים, אבל הוא מרוצף כבישים קטנים שמובילים לכל מיני פינות חמד על החופים ובתוך היערות באיזור. את העצירה הראשונה עשינו ב-Nugget point - הליכה של קילומטר אל מגדלור יפה שהשקיף אל האוקיינוס, ומשם צפינו בכלבי ים, כולל גורים (!!!) מתאמנים בשחייה בתוך בריכות בסלעים. 

זה דורש קצת דמיון מודרך, אבל אפשר לראות שכלבי הים במרכז התמונה, קצת משמאל, קטנים יותר מכלבי ים אחרים - אלו גורים משחקים אחד עם השני!

בערב הגענו אל האכסניה, שהיא מהות ההגדרה של חור נידח (כפי שנאמר – טיזנשלוח). באמצע הקטלינס, נסיעה של חצי שעה מהעיירה הכי גדולה באיזור (370 איש) מתוכה רבע שעה בדרכי עפר, בלי קליטת סלולרי ובלי אינטרנט. האכסנייה עצמה הייתה מתוקה. בקתה עם ארבעה חדרי שינה, ומוקפת גינה של דשא ופרחים, וביניהם בריכות קטנות. בישלנו ארוחת ערב בזמן שהבנות ראו בוב הבנאי בוידאו, חגגנו יום הולדת עם בראוניז מאולתרים ונרות, ואז הלכנו לישון. 

 

בבוקר, קמנו ליום סגרירי וגשום, אבל בניו זילנד, מזג אוויר לא משנה לו"ז, אז החלטנו בכל זאת לנסוע למפרץ בשם  Surat bay לראות אריות ים. הלכנו על החוף, כשהרוח מצליפה בנו ואנחנו נרטבים לגמרי, אבל ראינו אריות ים (זה דרש דיון שלם באנטומיה וגאוגרפיה של כלבי ים מול אריות ים, אבל בסוף הוכרע שמדובר באריות...).

אריה ים/כלב ים - פרס לעונה נכון

 יש אמרה בניו זילנד שאם אתה לא אוהב את מזג האוויר, חכה שעה – וזה הוכיח את עצמו באותו היום. אחרי שחזרנו לאכסניה לארוחת צהריים ושנ"צ, התעוררנו לשמיים כחולים יפיפיים. יצאנו לטיול קצר במפלים מקסימים בשם Purakaunui falls. אחרי הליכה קצרה של עשר דקות בתוך יער, מגיעים למפלים, המים נופלים בכמה מדרגות על קיר בזלת שחור, בין הצמחייה בגווני ירוק עמוקים. 

אני חייבת לספר סיפור על איך זה שונה לטייל עם ילדים. בזמן שאנחנו היינו עסוקים בכל הנוף עוצר הנשימה סביבנו – המפלים, הנחלים, הצמחייה שהשתרעה סביבנו, אלה ביקשה פעילות – הלכתי איתה, והראיתי לה את העלים השונים, ודיברנו על זה שאין עלה שהוא רק ירוק, לכל העלים יש מגוון צבעים (חום, צהוב, אדמדם, כו'). אלה מצאה עלה אחד שהיא ספרה בו 6 צבעים והחליטה לקחת אותו איתה. אנחנו לא התלהבנו לאסוף עוד שטויות אל התוך האוטו שלנו, שכבר ככה מטונף, וניסינו לשדל את אלה להשאיר את העלה ביער. בהתחלה הסברתי לה שהעלה צריך להישאר ביער עם שאר האחים שלו, כשהיא לא השתכנעה מזה, הסברתי לה שאם כל אחד ייקח עלה, לא יישארו עלים ביער. כשגם זה לא עבד, הצעתי לה להשאיר את העלה כמתנה לגמדים ביער, ולהניח אותו לפתחו של עץ מקסים, שהיה חלול מבפנים, ונראה ממש כמו בית קטקטים. אלה כמעט השתכנעה.... ואז הודיעה לנו שהיא הולכת להשאיר את העלה במגרש החנייה, אבל רק אחרי שנצלם את העלה למזכרת... זה נחמד פתאום לראות עולם דרך זווית הראייה של ילד.

 למחרת בבוקר, עשינו עוד שתי גיחות קצרות לפני שנפרדנו מהקטלינס. הראשונה הייתה ל-McLean falls, שוב הליכה בתוך יער גשם, ליד נחל שהיה לסירוגין לידנו, ולסירוגין רק רעש רקע נעים. לאחר עשרים דקות הליכה, הגענו אל המפלים, שהם מספר מדרגות של קיר בזלת, אך בניגוד למפלי פורקנוי, כל מדרגה יותר מ-10 מטרים, עם רעש אדיר וקצף. עמדנו שם כמה דקות, ואז עשינו את הדרך חזרה. את המפלים האלו זכרתי מהטיול הקודם בניו זילנד (בניגוד לרוב הטיול, כי הזכרון שלי מאז הוחלף אך ורק בשמות של אנזימים ומחלות, לצערי), וגם הפעם חוויתי את אותה צביטה של געגוע, לחשוב ששוב ייקח כמה שנים עד שאחזור לגן העדן הזה...

העצירה השנייה הייתה לPorpoise bay-, שנקרא כך בגלל שזהו איזור המחייה של דולפיני הקטור, הדולפינים הקטנים בעולם. כל קיץ, האמהות הדולפינים נמצאות באיזור המפרץ המוגן עם הגורים, ומלמדות אותם לצוד דגים ולגלוש בגלים (כך כתוב בשלט...). כשהגענו אל איזור החנייה שצופה מעל החוף, באמת ראינו כמה דולפינים, ששחו עם אנשים במים. 

עד שהגענו אל החוף, הדולפינים התרחקו מעט. ישבנו על החוף והסתכלנו על הנוף, ועל הנקודות השחורות ברקע. אחרי זה, טיפסנו שוב לצוק, ותומר ואני ירדנו אל הסלעים שממש על גבול המים, שם ראיתי דולפינים קרובים יחסית, גולשים על הגלים. (אחר כך, תומר טען בתוקף שהסתכלנו כל הזמן הזה נפעמים על אצת ים גדולה שנשטפה קדימה ואחורה על ידי הגלים, אבל אני בוחרת להאמין שאלו היו דולפינים...נראה לי שהגרסה שלי של המציאות עדיפה!).

אחרי ארוחת צהריים וגלידה (Hokey Pokey, והמבין יבין), נסענו לתחנה הבאה שלנו - Te Anau...

איחוד משפחות - חלק 1

למחרת, נסענו אל שדה התעופה של קרייסטצ'רץ' ועשינו איחוד משפחות עם ההוריםשלי. אני לא יודעת מי התרגש יותר – הסבים או הנכדות!

ההורים הגיבורים שלי עשו את נסיעת המבחן שלהם, בצד שמאל, מכונית חדשה, עםג'ט לג, חזרה איתנו אל חצי האי בנקס, לאקרואה. החלטנו לעשות את הדרך הנופית, ולאבכביש המהיר, כיוון שהיא נוסעת בתוך ההרים ועם תצפית קבועה אל הים. אני הייתי דיבהיסטריה וכל הזמן הסתכלתי  במראה האחוריתלוודא שהמכונית שלהם עוד על הכביש, ולא נופלת מאיזה צוק, אבל הם נראו די שלוויםסה"כ, והתרגשו לפחות כמונו מהנופים היפים של המפרץ והאוקיינוס.

בערב טיילנו קצת באקרואה, ואז נפרדנו ללילה, ההורים שלי ישנו במלון,ואנחנו חזרנו לאכסניה שאהבנו לישון.  למחרת,עשינו את הדרך הארוכה מאקרואה אל דנידין. הנסיעה היא כמעט כולה ליד הים, ומקסימה.עשינו הפסקת צהריים ב-Timaru, עיירה קטנה וחסרת ייחוד, אבל עם חלקת חוף מקסימה,בשם  Caroline bay.

אחר כך, תומר והבנות נשארו לשחק בים, ומצאו לעצמם ריפוי בעיסוק בזמן שההורים ואני עשינו קניות.

את המשך הדרך עשינו עם הפסקה אחת בחוף בשם Moerakiboulders. עלהחוף יש סלעי ענק עגולים מושלמים, מונחים על החוף. כמו שאמרה בעלת האכסניה"כמו גולות גדולות שנפלו מהשמיים...".

לקראת הערב, התקשרתי לאכסניה שאליה היינו אמורים להגיע, והסתבר שבגלל שלאהתקשרנו כמה ימים מראש לאשר, הם ביטלו את ההזמנה. מזל שיש אייפון – תוך 30 דקות שלשיחות טלפון (קצת היסטריות) מצאנו מלון די מגניב בחלק הדרומי של העיר.

למחרת קמנו בבוקר לקראת פסגת הטיול מבחינת אלה – מפעל השוקולד שלCadbury . הסיור נמשך שעה וחצי, ועבר באיזורים שונים - הערבוב של השוקולד, הטמפרור, הייצורשל השוקולדים השונים והאריזה. בכל תחנה, קיבלנו צ'ופר. אני חשבתי שהסיור היה די מדכא – המדריכה סיפרה על צמצום המפעל ועל העברת פעילות לאוסטרליה, ועל ייעול ושימוש במכונות במקום בני אדם. אבל לדעתי, מבחינת אלה, מה שהיא שמעה זה"שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד,שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד,שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד,שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד, שוקולד,שוקולד."

אחר הצהריים, הגיע הזמן לפסגת הטיול מבחינת אמא שלי – פינגווינים! נסענולמקום חמוד בשם Penguin place, חווה כמעט בקצה חצי האי אוטגו. לדברי המדריךבמקום, זהו אתר שימור בע"ח הפרטי היחיד בעולם. בכל אופן, חלק משטח החווהמוגדר כאיזור טבע, ושם פינגווינים, כלבי ים ואריות ים מסתובבים חופשי.

הם מאפשרים לקבוצות קטנות של תיירים להסתובב במסלולים מוגדרים, ובמין מחילות, כדי לתצפת על הפינגווינים. ראינו שם כלבי ים מרחוק על הסלעים, פינגוויניםכחולים קטנטנים בתוך ארגזים שפיזרו במקום כדי לאפשר להם מחבוא, ופינגווינים צהובי-עין שעמדו בסוטול באמצע שבילים או סביב אגם והרהרו על העולם. אני חושבת שהפעם, אמא שלי הייתה זאת שבאקסטזה "פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין, פינגווין..."

סטיבן, רווק צעיר, מחפש אישה

שלושה גוזלים מחכים להורים שיבואו הביתה עם ארוחת הערב

חזרנו עייפים אך מרוצים הביתה.

בבוקר, התחלנו בחגיגת יום הולדת לשירה...

אחרי הבלונים והשירים, יצאנו לדרך. עשינו עוד טיול אחרון בחצי האי אוטגו –Tunnel beach–  המסלול הולך על גבעות לידהים, עם תצפית לצוקים.

הים היה גלי יחסית, והיה מאוד מרשים לראות את הגלים מתנפצים ונשברים עלהצוקים. כשמגיעים אל הצוק האחרון, ונדמה כבר שאין לאן ללכת, רואים משמאל מין תעלהחצובה בתוך הסלע, עם מדרגות שמובילות למטה. כשירדנו במדרגות, מצאנו את עצמנו עלחלקת חוף חולי ומקסים, בדיוק מושלם למשחק.

 תומר, הבנות ואני שיחקנו בתופסתעם הגלים, וגם ההורים שלי, שניסו בכל כוחם להישאר יבשים, מצאו את עצמם עם רגלייםרטובות כשכמה גלים חזקים במיוחד תפסו אותם בזמן שהם ישבו על בול עץ שנסחף אל החוף.

קרוליין וקאיקורה

אחרי הקמפינג, חזרנו לעוד לילה באכסניה החמודה הקודמת שבה היינו, ולמחרת אחרי השלמת קניות בקרייסטצ'רץ', נסענו צפונה, לפרוור של העיר בשל אמברלי, שם גרה חברה של תומר, קרוליין. תומר פגש אותה בטיול סביב העולם שלו, בעת מסעותיו באלסקה, ואז ביקר אותה שוב כשהגיע לניו-זילנד, ועכשיו היא הזמינה אותנו לבלות אצלה קצת.

ישנו יומיים בבית שלה, שנמצא באמצע 30 אקר של מטעי עצי זית. הבית עצמו ממוקם ברחבה חמודה, מוקפת גפנים, ומאחור גינת ירק קטנה, ו3 תרנגולות שמתרוצצות בחצר. 

ביומיים האלו, עשינו קפיצה ל-Hanmer springs, עיירת קיט עם בריכות חמות ושבילים חביבים המקיפים את העיירה, ובעיקר שרצנו. נראה לי שכולנו היינו זקוקים לקצת זמן מנוחה. 

אני מספרת לאלה סיפורים (שלגיה, הצפרדע הנסיך, הברווזון המכוער) בהליכה

קרוליין צופה אל הנוף

 ביום השלישי, לקראת אחר הצהריים, נסענו שעתיים צפונה עד לקאיקורה. העיר נמצאת על הים, ונחשבת לבירת חיות הים של ניו זילנד. בכניסה לעיר, עצרנו לראות מושבת כלבי ים. ממש מטרים מהכביש, נחו על הסלעים כלבי ים חמודים, אפורים ושמנמנים. אני חושבת שכולנו היינו קצת בהיי מהסיטואציה - כבר ערב, השמיים מתחילים לשנות גוונים, הים יפה ושקט ומתפרס לידנו, ובמרחק נגיעה בערך עשרה כלבי ים, רובצים על הסלעים, מפהקים ומתהפכים מצד לצד. 

 אחרי כמה דקות של התרגשנו, המשכנו אל האכסניה.

למחרת בבוקר, קמנו (יחסית) מוקדם. התכנון שלנו היה לעשות שיט לוויתנים, אבל גילינו לאכזבתנו שמתחת לגיל שלוש, אסור לשוט בספינה. במקום זאת, יצאנו לטיול חמוד על החופים שסביב קאיקורה. המסלול מתחיל בעיירה, והולך לאורך החוף, שם הסתכלנו על הציפורים השונות. 

בסוף המסלול, מגיעים למגרש חנייה, שמהווה גם מושבה של כלבי ים. יש משהו קצת סוריאליסטי בתמונה – כלבי ים נחים על החופים, הסלעים, ועל אי התנועה שבמרכז המגרש...

על הדשא באי התנועה

 בכל אופן, משם טיפסנו אל גבעה לתצפית על האוקיינוס. אני דמיינתי בכל צל וגל במים לוויתן או דולפין. אני מקוה שעוד ייצא לנו לעשות שייט בהמשך. משם המשכנו על הגבעה, התעכבנו ליד הפרות והאכלנו אותן (נראה לי שזה היה שיא בערך כמו כלבי הים!).   

אחר הצהריים, חזרנו לאכסנייה למנוחה. בערב הכנו פיצה ביתית, והבנות גילו עם תומר את נפלאות המונופול.

למחרת בבוקר, עשינו בוקר עצל, ישבנו בחצר האחורית של האכסניה, שנמצאת ליד נחל קטן. האכלנו ברווזים, דגים ונחשי ים בכריכים עם חמאת בוטנים ובננה. אני עשיתי את עצמי מתרגשת לטובת הבנות, וניסיתי שלא לברוח משם בצרחות. 

בצהריים, חזרנו אל קרוליין לשנת צהריים, וכמו שאנחנו עושים כל פעם שאין לנו תוכניות, נסענו אל החוף...