ולמחרת, עזבנו את רוטורואה (לשמחתי) ונסענו לכיוון הקורומנדל. לעומת
רוטורואה, שהיא עיר רעה מבחינתי, הקורומנדל הוא אחד האיזורים הקסומים בניו זילנד.
האיזור בולט צפונה מהאי, הררי ולא נגוע, מוקף ים יפה.
נסענו על
כביש שנושק לים, וסביבו עצים ענקיים עם ענפים עצומים שחובקים ומתלפפים אחד סביב
השני. אחרי שעה נסיעה, הגענו לעיר קורומנדל, שבה ישנו. האכסניה הייתה מקסימה, בית
ישן ששופץ, אבל עדיין מכיל מטבח נעים, סלון גדול עם אח וספות נוחות להתכרבל עליהן,
מרפסות בחוץ לנוח בהן ולקרוא. כאן השתקענו 6 ימים, באווירה רגועה. האמת שלא עשינו
המון, גיחות קצרות לפינות חמד, אבל גם בילינו המון זמן באכסניה, משחקים בקלפים
וברכבות, רואים סרטים, שותים שוקו ואוכלים טימטם. היה סוג של גן עדן.
גם העיירה עצמה חמודה, כמה גלריות של אמנים, המון בתי קפה (שכמובן בדקתי
באופן מקיף), ונחל יפה שחוצה. מה שמאוד מצא חן בעינינו הוא שהנחל וכל פינת החמד
שסביבו, המדשאות, עצי הערבה שהצלו עליו, כל אלו היו ברורים מאליהם, היופי בא באופן
טבעי לניו זילנדים.
אפילו הגשם, שכל כך ביאס אותי
ברוטורואה, היה פה יפה. וכל פעם שירד גשם, זה לווה בקשת, לפעמים אפילו שתיים. אני
חושבת שראינו 10 קשתות בשבוע שלנו שם.
מבין הטיולים שעשינו:
נסענו לקצה הצפוני של הקורומנדל, איזור מבודד, שאפילו הכביש הראשי שמקיף
אותו הוא כביש עפר. עשינו טיול מקסים לתצפית על גבעה, מסתכלים על המפרץ בשמש היפה, ועל אוקלנד הרחוקה.
היה כל כך כיף אחרי
שבוע גשם להיות שוב בשמש הנעימה, ולהסתכל על האור משחק על העצים והמים. בכל אופן,
אחרי זה, ירדנו אל החוף. הבנות ואני שיחקנו על הדשא ובחול בזמן שתומר
רץ חזרה את כל המסלול כדי להביא לנו את האוטו.
נסענו לטייל קצת ביער של עצי קאורי. אלו עצי ענק, שמסתבר שקיימים עוד מעידן
הדינוזוארים. העצים עצומים, רחבים וגבוהים. טיילנו ביער הנחמד, ואז עצרנו ליד העץ
הכי גבוה ביער.
עשינו ניסוי וניסינו להקיף אותו ארבעתנו, אבל הוא היה
עצום, ולא נראה לי שהקפנו אפילו חצי ממנו. בכל אופן, ישבנו לידו לאכול ארוחת בוקר.
הבנות עשו לעצמן תכשיטים מהענפים הקטנים שנפלו, ונהנו מאוד.
בדרך
ליער, עצרנו על יד הכביש, כי ראינו המוני חזירים, עצרנו והסתכלנו עליהם והבנות גם
רצו אחריהם וניסו ללטף
היו שם לדעתי קרוב לשלושים חזירים, גם גורים
קטנטנים וגם חזירי ענק. בחזור, עצרנו שם שוב, והפעם היה שם בעל החזירים. הוא היה איש
קצת מסכן ומוזנח, ואני כבר התחלתי לחשוב על סבב פסיכיאטריה. דיברנו איתו במשך 20
דקות, והוא היה מאוד חביב והביא גורים בשביל הבנות ללטף. אחר כך דיברנו עם בעל
האכסניה, והסתבר שהוא טיפוס מקומי, אכן בודד כי אישתו נפטרה לפני כמה שנים, אבל עם
בית משלו, ואת החזירים הוא מוכר לקצבים המקומיים (מסתבר שהבשר שלהם טוב במיוחד כי
הם אוכלים פחות או יותר מה שבא להם – הלב הצמחוני של תומר ושלי התכווץ מהתיאור
הזה). בכל אופן, הבנות מאוד נהנו מהחזירים, והם באמת היו די חמודים, ממש כמו
כלבים, הם אפילו מתהפכים על הגב כשמלטפים להם את הבטן...
ביקשנו מבעלת האכסניה המלצה על חוף נחמד בקורומנדל, והיא המליצה לנו על
אחד הסודות הכי פחות שמורים בניו זילנד, New Chums beach, שמסתבר כלול ברשימת 10
החופים הכי שווים בעולם. כדי להגיע אליו, נוסעים לחוף אחר, ואז הולכים אל סופו,
מטפסים מעל סלעים עד שמגיעים למסלול חצי חבוי, עולים בו למעלה עד לצד השני של
הגבעה ואז מגיעים אל החוף. אנחנו עשינו חצי דרך, אבל על הסלעים הקרסול שלי שוב
כאב, ותומר התקשה להעביר את שתי הבנות, אז החלטנו לוותר ולהישאר על החוף הראשון,
שהיה גם הוא יפייפיה. תומר ואני כבר מזמן הגענו למסקנה שבמקום לשאוף לסמן
"וי" על מקומות, אנחנו נהנה מהמקומות בהם אנחנו נמצאים, ובאמת, הבנות כל
כך נהנו מהחוף, וגם בעינינו הוא היה נהדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה