הקפה בטאורנגה

למחרת, עזבנו את טאופו, בדרך צפונה לאיזור Bay of Plenty. בדרך, עצרנו בסכר בשם Aratiatia dam. הסכר עוצר את הנהר שזורם מאגם טאופו צפונה, והניו זילנדים משתמשים במים שזורמים כדי לייצר חשמל (בכלל לאורך הנהר יש כמה תחנות כוח, שמספקות 20% מהחשמל בניו זילנד). 3 פעמים ביום, פותחים את הסכר והמים ממלאים את החלק שזורם מטה בנהר. לא תיכננו מראש להגיע, כי אנחנו לא חזקים בתכנון זמנים, והיינו בטוחים שלא נספיק להגיע בזמן לפתיחת הסכר, אבל הפעם באופן פלא הצלחנו להתייצב ב-10 בבוקר מול הסכר. למרות שזה תיירותי באופן מופגן, המראה של השער נפתח וכמויות של מים זורמות החוצה וממלאות את הנהר שהיה כמעט ריק עד אז בזרמי מים גועשים מרשים מאוד.

משם, המשכנו צפונה לטאורנגה, אחת הערים הגדולות ב-Bay of Plenty. לאחרונה, שמנו לב שהבנות נהנות יותר מהרגעים הקטנים של הטיול מאשר מרוב האפקטים והפעלולים שאנחנו לוקחים אותן, ולכן אנחנו משתדלים לעשות גם עצירות במקומות שהם לא בדיוק פסגת ניו זילנד, אבל לבנות כיף. עצרנו בדרך לשעה ומשהו בגן שעשועים, ואכלנו שם ארוחת צהריים. משם המשכנו לטאורנגה, ואז בילינו את שאר היום בגינה האחורית של האכסניה המגניבה, עם שביל שמוביל לאורך היער ולאיזור הים.

למחרת, יצאנו מוקדם בבוקר לכיוון המפרץ, ועלינו על סירה שלקחה אותנו לשיט דולפינים. היה יום יפייפיה, ים שקט ורגוע, שמים כחולים עם ראות למרחקים. שטנו במשך שעתיים, מחפשים באופק סימנים לדולפינים (קצף על המים, ציפורים דואות מעל, סנפירים...) ובינתיים נהנים מהנוף היפה של האיים מסביב, כמה פינגווינים קטנים ששטו לידנו, והר געש שעישן במרחק כמה קילומטרים מאיתנו. ואחרי שעתיים, מצאנו את הדולפינים. הם היו נהדרים, קבוצה של בערך 30, שליוו את הסירה, שחו לצידנו ולפנינו.

כמו שאמר הסקיפר של הסירה, הם התעניינו בנו לא פחות משהתעניינו בהם, כל כמה זמן הסתובבו על הצד והסתכלו עלינו, כאילו מנסים להבין מי אלו היצורים האלו, שמתרגשים וקופצים ככה.

הם אפילו עשו לנו סוג של הופעה, קופצים ביחד מחוץ למים, שוחים מעלה ומטה, ומשפריצים עלינו. תומר ואני היינו באקסטזה, ונראה לי שההתרגשות שלנו הדביקה גם את הבנות. אני פשוט מאוהבת ביצורים המדהימים האלו.  

למחרת, בילינו את הבוקר בגן שעשועים Centennial park. זה פשוט מדהים איך בכל עיירה יש גן שעשועים מושקע וגדול. והכיף הגדול הפעם היה שגן השעשועים היה על החוף, ככה שיכולנו ליהנות מהנוף בזמן שאלה טיפסה והתגלשה ושירה התנדנדה בלי סוף. 

אחר הצהריים, החלטתי שהגיע לעשות את הטיול הראשון מאז שנקעתי את הרגל. בחרנו מסלול קצר ושטוח יחסית, שמקיף גבעה יפה ממש על קצה האדמה באיזור, Mt Maunganui שנותן נוף כמעט 360 מעלות על הים שסביב. אחר כך ישבנו על החוף, אכלנו גלידה ובנינו ארמונות, וסיימנו בארוחת ערב בשווארמיה טורקית (תומר ואני אכלנו פלאפל).

בבוקר הלכנו ליריד חקלאים ולגן שעשועים. אחר כך חזרנו הביתה, עשינו מניקור ופדיקור (מצאנו את הלקים שסבתא של תומר שלחה איתנו לטיול) ותומר והבנות הלכו לישון בזמן שאני הלכתי לבית קפה.

התסרוקת של אלה (7 קוקיות) היא לכבוד היום השביעי, יום שבת... מכירים את הצמות של זוהר?

אחר הצהריים החלטנו לשחזר את ההצלחה של אחר הצהריים הקודם. נסענו שוב אל החוף. אני החלטתי שוב לעשות לבדי את המסלול המעגלי בזמן שתומר והבנות שיחקו על החוף.

נ.ב. - ולגבי השם של הפוסט? היה בית קפה ממש מעולה (אני יכולה להשתפך על הקפה ועוגת הגזר וסקונים שם במשך רבע שעה לפחות) ליד האכסניה. גיליתי אותו כשהגענו לטאורנגה והספקתי ללכת עוד 4 פעמים. המלצריות כבר חייכו אליי וידעו מה ארצה להזמין. תומר חושב שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בטאורנגה... יש סיכוי שהוא צודק (אבל אל תגלו לו). 

טאופו

טאופו נמצאת על שפת טאופו, האגם הגדול ביותר בניו זילנד (בערך בגודל של לונדון...). הנוף אמנם לא מתחרה בזה של וונקה (אבל אני לא אובייקטיבית), אבל הדרך לשם הייתה יפייפיה, נהרות, מפלים וצבעי שלכת.

mt. doom, בדרך לטאופו

בבוקר, נכנסנו אל משרד התיירות המקומי (i-site) כדי לברר על דברים לעשות ומסלולים לטייל בהם באיזור. תומר שאל לגבי צניחה חופשית, והתברר שיש ממש עכשיו הזדמנות לצנוח. תומר החליט שכן, וככה מצאנו את עצמנו נוסעים אל שדה התעופה. אני ישבתי עם הבנות על ספסל בחוץ, בזמן שתומר לבש רתמה וסרבל, עלה למטוס קטן יחד עם עוד זוג וכמה מדריכים, ובגובה 5,000 מטר, צנח (קשור כמובן למדריך) חזרה למטה, כשמתחתיו פרוס האגם היפה וההרים למרחקים. אחרי שפריץ האדרנלין הזה, בילינו את  אחה"צ באכסניה, משחקים ונחים.

למחרת, החלטנו לעשות משהו שיהיה קצת יותר מתאים לבנות, ולכן יצאנו לשיט באגם טאופו. שוב נסענו בסירה שמבוססת על ספינת אדים, אבל הפעם בעצם עבד בה מנוע דיזל אמיתי. הסקיפר היה מאוד חמוד, ונתן לבנות גם לשייט קצת (אחרי שהודיע באופן משועשע לשאר הנוסעים ברמקול שמי שמנווט אותם זו ילדה בת 4).

הוא לא גילה להם שאחרי זה עלתה בת שנתיים אל ההגה

הבנות קיבלו כל אחת תעודה, חותמת על היד וסוכריה על מקל (נראה לי שמבחינתן זה היה להיט הרבה יותר מאשר לסובב קצת את הגה הספינה). שייטנו עד למפרץ קטן, שם פיסלו שני מאוריים באבן פסלי ענק. הגילוף הראשי, בגובה 10 מטר בערך, היה מעין פנים מאוריות, עם הקעקועים המסורתיים שלהם, שאמורים לתת בעצם סקירה על הבן אדם – בני המשפחה שלו כמה דורות אחורה וקדימה, השבט שלו, כל מיני. חוץ מזה, היו כמה פסלים יפים של לטאות, אנשים ואלים.

אחר הצהריים, נסענו ל-Hot water beach. בכל האיזור הצפוני של האי הצפוני, יש המון איזורים של פעילות תרמית וגיאותרמית, כלומר, סדקים בקרום האדמה שדרכם בוקעת מגמה (אבן לוהטת) ומחממת את המים. ישבנו על שפת האגם, במפגש בין המים הקפואים של האגם למים הלוהטים שבקעו מהאדמה, נהנים מהמים החמים לעומת האוויר הקריר. השתכשכנו והסתכלנו על השקיעה מעל ההרים.

למחרת, נסענו כולנו לHuka falls, מפלים מרשימים שמנקזים את כל המים שיוצאים מאגם טאופו בדרכם בנהר צפונה לאוקלנד.

תומר והבנות טיילו מהמפלים ואני פגשתי אותם בבריכות מים חמים לגדת הנהר (שוב אותו עקרון, בקעים בקרום האדמה שגורמים למפלי מים חמים ובריכות מים חמים לגדת הנהר).

מפלים של מים חמים חמים, יותר טוב מהמקלחת באכסניה

היה ממש נחמד, להתבשל במים החמים, ואז להיכנס למים הקפואים של הנהר ולחזור חזרה. חזרנו לאכסניה לצהריים ושנ"צ, ואחר הצהריים, לקראת ערב, חזרנו שוב לבריכות. הפעם מי הנהר כיסו את האדמה ממש עד הבריכות החמות, וכך ישבנו בבריכות חמות קטנות, או "התקלחנו" במפלים רותחים, כשהרגליים טובלות במים קפואים שזרמו סביבנו מהנהר. 

Wanganui

לWanganui הגענו די בטעות. התוכנית שלנו הייתה לנסוע לכיוון Mt. Taranaki, שהוא הר גדול ומבודד בקצה המערבי של האי הצפוני. כיוון שהנסיעה ארוכה, ולבנות קשה לשבת שעות ארוכות באוטו (וגם להורים קצת נמאס לשמוע "פרפר נחמד" בלופ), החלטנו לעשות עצירה של יומיים בוונגנואי. אחר כך הסתבר שאין אכסניה אחת עם חדר פנוי בכל איזור טרנקי לתאריכים שרצינו, אז שינינו תוכניות ועלינו צפונה, אבל הכניסה האקראית לעיר הייתה מהטעויות הנחמדות שעשינו. (ובסוגריים אגיד שזה אחד הדברים האהובים עליי בטיולים, לא המקומות המתוכננים והיעדים בדרך, אלא דווקא הגילויים הקטנים והמתוקים שמתגלגלים אליהם ללא בתכנון ולפעמים למרות תכנון קפדני). העיר נמצאת על שפת נהר ענק בשם וונגנואי שזורם משמורת טונגרירו במרכז האי (אתם מכירים אותו כMt. Doom בשר הטבעות) ועד לשפך דרומית לטרנקי.

העיר עצמה מתוקה. הנהר הרחב זורם באמצעה, ובכל העיר יש אווירה רגועה ונעימה. יש המון פינות חמד ירוקות, וגן שעשועים עצום עם מתקנים מתוך סיפורי ילדים (דולפין של בת הים הקטנה, דינוזאור של פלינסטונס, כו'). ביום שהגענו, בילינו את הזמן בעיקר בגן השעשועים היפה.

למחרת, נסענו בבוקר לשיט על הנהר בתוך ספינה מגניבה, מונעת אדים. היא נבנתה בסוף המאה ה-19, והייתה בשימוש עד שנות ה-50, מסיעה נוסעים וכבודה לאורך הנהר. בשנות ה-50 היא הוצאה משימוש, ושקעה מוזנחת בבוץ בשפת הנהר. בשנות ה-90, כמה נלהבים הוציאו אותה ושיפצו אותה, ומאז היא מסיעה נוסעים, בשיטת האדים (כלומר, בבטן הספינה יש שני גברים שדוחפים פחם אל תוך תנור לוהט, תומר אפילו עזר להם קצת). הסירה ציורית, עם קפטן שנראה כאילו יצא מהמאה ה-19, כולל זקן ושפם עבותים אפורים וכובע חמוד. 

תנור הפחם של הסירה

שייטנו שעה לכל כיוון הנהר, נהנים מהנוף היפה של השמש ששיחקה על המים, והעצים בצבעי שלכת בגדות הנהר.

אחה"צ, נסענו לגדה המזרחית של הנהר, ומשם טיפסנו על פסגת גבעה שאיפשרה לנו לראות למרחקים, מצד מערבי את טרנקי ועד הים, ומצד שני אל הפארק הלאומי טונגרירו, על שלושת הריו המאיימים (שכולם משתתפים בשר הטבעות בתור ההרים של הרעים, אל תצפו ממני לפרט).

הר טרנקי באופק

עקרונית, המטרה שלנו הייתה לעלות אל הגבעה לא באוטו אלא במעלית שנחצבה על תוך הגבעה מגדת הנהר ועד לפסגה, אבל בגלל חוש הכיוון ויכולת הניווט המפותחים שלי, מצאנו את עצמנו בפסגה ברכב, אז תומר והבנות נאלצו להסתפק בנסיעה חזרה למטה, בזמן שאני הסעתי את המכונית אל הקצה התחתון של המעלית ופגשתי אותם שם.

קמנו בבוקר במצב רוח רגוע, תומר לקח את הבנות לגן שעשועים, ואני הלכתי לשבת בבית קפה ולכתוב קצת. אחר כך טיילתי ביריד חקלאים חמוד (קצת יותר מרשים מהקודם שסיפרתי עליו בטקקה, עם פירות וירקות, לחמים וגבינות, עבודות יד מעץ, סריגה ועוד). קנינו בעגלה אוכל הודי והלכנו לאכול לשפת הנהר. אחר כך נכנסנו לאוטו צפונה לכיוון טאופו. 

חוצים לאי הצפוני

קמנו מוקדם יחסית בבוקר, עשינו סיבוב פרידה מהאכסניה האהובה ומניקי, ונסענו אל המעבורת שלקחה אותנו מהאי הדרומי לאי הצפוני.

תומר ואני היינו עצובים למדי, האי הדרומי הוא פראי ומיוחד כל כך, לעומת האי הצפוני, שלמרות שלא חסר בו יופי, הוא פחות מרשים והרבה יותר עירוני. חוץ מזה, הרגשנו איך שהזמן לטיול אוזל לנו (רק חודש, אני יודעת שאתם רוצים להרוג אותי עכשיו). בכל אופן, עלינו על המעבורת הענקית, 5 קומות, כולל קולנוע, בית קפה ומסעדה, פינת משחקים (אלה בילתה את רוב זמנה שם, רואה דורה ובארני הדינוזאור). תומר ושירה טיילו על הספינה, מצלמים את הנופים היפים של הסאונד שהולך ומתרחק והים הכחול שהתפרש מולנו. אני ביליתי את הזמן עם הרגל שלי מוגבהת או מקפצת וצולעת קצת אחרי שירה כשתומר היה עסוק בלצלם.

הגענו לוולינגטון בצהריים. התכנון שלנו היה לטייל קצת בטיילת ולאכול גלידה במקום קטן שהיה מומלץ במיוחד. הגענו לאיזור הטיילת וגילינו שמלבד 2 מסעדות, אין שם כלום. אז ישבנו על ספסל ואכלנו לחם וגבינה (שירה ולולי התחלקו עם כל השחפים בוולינגטון בערך), ואחר כך אכלנו גלידה (גלידת קינמון בשבילי, יאמי!). בערך ב-4 נסענו מוולינגטון 20 דקות צפונה לאורך החוף אל האכסניה הבאה - Moana lodge. שם קיבלנו את החדר הכי טוב באכסניה, עם חלון גדול שצופה אל הים, ובילינו הרבה זמן בלהסתכל על הים ועל השקיעה.

למחרת, יצאנו מוקדם ברכבת לוולינגטון. הרכבת הייתה חוויה נחמדה, לולי ושירה התלהבו מלספור תחנות ולהסתכל מהחלון, ואני קיבלתי גל נוסטלגיה לטיולים של המשפחה שלי לשוויץ כשהייתי ילדה. כשהגענו אל וולינגטון, הלכנו למוזיאון טה פפה, שהוא המוזיאון הלאומי הענק. יש בו 6 קומות עם הכל מהכל, אמנות, גיאוגרפיה, היסטוריה מאורית ואירופאית, חיות וצמחים, כו'. אנחנו הסתובבנו בעיקר בקומה אחת שסיפרה על המקור של רעידות אדמה, על חיות וצמחים בניו זילנד, ובקומה נוספת שהסבירה הרבה על תרבות מאורית, כולל הבתים שלהם, התכשיטים ומיתולוגיה. בילינו שם 3 שעות, והיינו צריכים ממש לגרור את הבנות משם להמשך היום.

אכלנו ארוחת צהריים במסעדה הודית קטנה, ואז טיילנו לאורך רחוב קובה, שהוא רחוב מגניב עם הרבה חנויות יד שניה (בגדים, ספרים, כלי בית, מוזיקה, כו'). הבנות ואני הסתובבנו ותומר נגרר אחרינו. אחר כך, כמובן, קפה, והביתה חזרה ברכבת. אחרי ארוחת ערב מוקדמת, ישבנו כולנו חצי שעה והסתכלנו על השקיעה מהחלון הגדול בחדר שלנו.

למחרת, אני קיבלתי בוקר לבדי, ונסעתי שוב ברכבת לוולינגטון. חזרתי לטה פפה, לראות קצת את תערוכות האמנות (ציורים מאוריים, וציורים של אירופאים שהתרשמו מהנופים והמאוריים הניו זילנדיים), ואז יצאתי לסיבוב שופינג נוסף (אל דאגה, לא הזקתי במיוחד לחשבון הבנק). בצהריים, חזרתי אל תומר והבנות, ונסענו הלאה לאורך החוף לעיר Wanganui, שנמצאת קרוב לשפך נהר הוונגנוי אל תוך הים הטזמני.