אייבל טזמן

בבוקר נפרדנו מהמשפחה החמודה (אלה ממש בכתה) באכסניה בה ישנו באגמי נלסון ונסענו לכיוון החלק הצפון-מערבי, לפארק הלאומי אייבל טזמן והעיירה מוטואקה.

האכסניה בה ישנו נקראת Eden's edge (יעני, קצה גן עדן), וזה ממש הרגיש ככה. אכסניה על שטח גדול, מוקף מטעי תפוחים. השביל שמוביל לחדרים מלא שיחי פטל מסוגים שונים, ענבים, אוכמניות, תותים ועץ תאנה כבד מפרי. כל פעם שחלפנו בדרך מהחדר אל האיזור המרכזי וחזרה, קטפנו לנו פרי ונשנשנו.

בבוקר, קמנו מוקדם והתחלנו להתארגן. היום התחיל נפלא, עם קשת ענקית, שיכולנו לראות מקצה לקצה, שהציצה עלינו באכסניה בזמן שהכנתי את הסנדוויצ'ים לטיול.

יצאנו לכיוון התחלת הטרק אייבל טזמן. המסלול הוא לאורך החופים של הפארק, כשכל עצירה ללילה היא על בקתה על החוף. לפני 9 שנים, בטיול הקודם, עשיתי את הטיול בקייק, כשכל פעם חתרנו מחוף לחוף, נהנים מהנוף ההררי, מהאיים לאורך הדרך עם כלבי ים משחקים על הצוקים, עוצרים לנו מדי פעם על חוף מבודד, ומוציאים ארגז יין למנוחה. מן הסתם, הפעם היינו צריכים לעשות את הטיול אחרת.

הלכנו במשך 3 ימים, בערך 10 ק"מ כל יום, במסלול שמטפס על ההרים וביערות. לכל אורך הדרך, משמאלנו היו ההרים הגבוהים, עם עצים שכבר התחילו להחליף צבעים בשלכת, מפלים ונחלים שחצו את השביל. מימיננו, הים, מופיע ונעלם לסירוגין עם הסיבובים שבדרך, ולפעמים פתאום היער נפתח, ורואים את כל הים במבט פנורמי. תומר התלונן על החלק הזה של המסלול – הוא טוען שזה מאוד מתסכל לראות כל הזמן מבטים חטופים בין העצים, במקום ליהנות כל הזמן מהים. אני לעומת זאת, דווקא אהבתי שזה כך. יש משהו מרגש בלראות כל הזמן פיסת כחול, או נצנוץ של אור על המים, ואז ככל שהציפייה מתגברת, כך ההתרגשות גדלה כשפתאום כל התמונה נפתחת.

בין העצים

בגאות

בשפל

זריחה בבקתה

בכל אופן, הטיול היה מקסים, והבנות הלכו נהדר (אלה הלכה את כל הדרך, ושירה עשתה את רוב היום השני רגלית).

על החוף ליד הבקתה ביום הראשון

כדי לעודד את אלה להמשיך ללכת, הייתי צריכה לספר לה סיפורים מהארסנל ההולך ומתדלדל שלי (אם למישהו יש הצעות, אני אשמח לשמוע). כדי להציל את המצב, התחלתי לספר לה סיפורים של פסח, מהלידה של משה ועד הר נבו, והבטחתי שנעשה גם אנחנו סדר (אלה השביעה אותי שזה יהיה סדר עם לחם... סליחה לכל הדתיים).

 מבחינת מזג האוויר, כל עוד הלכנו בדרך, היו שמיים כחולים וראות נהדרת. איכשהו, 5 דקות אחרי שהגענו לבקתה אחר הצהריים, היה מתקרר והשמיים היו מתעננים. עיקר הבעסה היה לבנות, כל פעם הבטחנו להן שבסוף היום נוכל לשחות, וכל פעם היה קר, וביום השני אפילו ירד גשם. בילינו את הזמן במשחקים, והבנות הצליחו להקסים גברת מהאי הצפוני, שנתנה להן לשחק בקוביות ה-scrabble שלה. אבל כמובן שגולת הכותרת היתה להכין שוקו ולאכול טימטם, נחמה לבנות ולילדים (האמא זללה 5 טימטם ביום השני, הייתי כבר קצת עייפה).

אבל ביום השלישי, כשהגענו אל החוף שבו אספה אותנו הסירה חזרה לנקודת ההתחלה, היו שמיים כחולים, היה חם וכייפי בשמש. וסוף סוף, תומר והבנות יכלו ללבוש בגדי ים ולהיכנס למים, ואני נחתי על החול. אחר כך, כולם יצאו מהמים, ובנינו ארמונות בחול, חפרנו תעלות וקישטנו בצדפים ואבנים.

מעט זמן אחרי שעלינו לסירה שהחזירה אותנו אל נקודת ההתחלה של הטיול, צרעה שהתגנבה לפליס של אלה עקצה אותה. אלה כמובן צרחה ובכתה, ושירה אחריה (עוד בטראומה מעקיצת צרעה בנלסון). הצלחנו להרגיע אותן, ותוך 3 דקות, הן כבר נרדמו שתיהן... ופספסו את הנסיעה המגניבה לאורך החופים בסירת מנוע מהירה. כשירדנו חזרה לחוף, נסענו חזרה למוטואקה, (אני הייתי כבר בקריז לקפה), ועשינו את מנוחת הלוחמים, אוכלים גלידה ושותים קפה על ספסלים בשמש. 

נכון קיטשי, אבל דרך טובה לסיים...

זבובי חול, זבובי חול, זבובי חול ואגמי נלסון

אצל קרוליין, תומר קיבל יום חופשי לעשות טיול של מבוגרים ב-Avalanche peak במרכז האי הדרומי, Arthur's pass, והבנות ואני בילינו יום שקט בביתה של קרוליין. עשינו יצירות עם הדבקות (עקרונית, הדבקנו חתיכות נייר, אבל יצא לנו גם להדביק שטיח, אצבעות ושיער), כיבסנו, אפינו לחם, ורדפנו אחר תרנגולות. בערב אכלנו ארוחת ערב פרידה מקרוליין והשותף שלה אדריאן, כי כנראה שזו הפעם האחרונה שנבקר בטיול הזה.

למחרת, התכנון היה לקום בבוקר, לארוז ולצאת לכיוון LAKE DANIELL, אגם במרחק שעתיים וחצי נסיעה מביתה של קרוליין. כמובן שאנחנו, משפחה מאורגנת ומתוכננת שכמותנו, עד שקמנו, אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו, פרקנו וארזנו שוב, היה כבר 11:30. ואז הסתבר שבלון הגז שתומר קנה לגזייה לא מתאים, אז היינו צריכים לעשות סטייה של שעה בדרך כדי להגיע לעיירה מספיק גדולה עם חנות ציוד ולקנות בלון מתאים. ועד ש.. ועד ש... ועד ש... הגענו לאיזור תחילת המסלול רק בשלוש בצהריים, אז הוחלט לוותר, והמשכנו לנסוע עד שהגענו לאגמי נלסון ולאכסנייה הבאה.

איזור אגמי נלסון הוא איזור עם שני אגמים גדולים, רוטויטי ורוטורואה, ועוד המוני אגמים ונחלים קטנים בכל האיזור. התחלנו את היום הבא בDOC המקומי, משרד התיירות ושימור הטבע, כדי לקבל המלצות לטיולים באיזור. אחר כך הלכנו לשבת קצת על שפת אגם רוטויטי. הייתי רוצה להשתפך על האגם היפה, מוקף בהרים גבוהים, אבל הראש שלי לא היה שם בכלל. ברגע שעצרנו את האוטו ופתחנו את הדלתות, הגיע נחיל של זבובי חול – יצורים גועליים, בגודל ראש סיכה, שעוקצים ומוצצים דם. הם אמנם הרבה פחות חכמים ומתוחכמים מיתושים – מרגישים את העקיצה תוך כדי, אז אפשר למעוך אותם, הם לא מסתובבים בחום, ברוח, בלילה או בזמן שהולכים... ואיכשהו הם עדיין מצליחים להטריף את הדעת. המאורים (השבטים המקומיים שחיו כאן לפני שהגיעו האנגלים) חושבים שהם קללה שהאלים הטילו על העולם בתמורה לכל היופי שיש בניו זילנד (וספציפית בתמורה למילפורד סאונד), ואני נוטה להסכים איתם.

בכל אופן, אחרי פחות מ-5 דקות ליד האגם, שבהן הספקתי להיעקץ על ידי 10 זבובים וצרעה אחת, ברחנו משם. אחר כך הלכנו לעשות סיבוב חביב ליד האגם ובתוך היער לגדותיו, אבל אני הייתי עסוקה בעיקר בלגרד ולקלל.

למחרת, קמנו ונסענו, הפעם לאיזור האגם השני, רוטורואה, לעשות סיבוב שם. בגלל שעקומת הלמידה שלנו לוקה בחסר, החלטנו שוב לשבת ליד האגם לארוחת צהריים. ישבנו ממש על המזח, בתוך האגם כמעט, ובכל זאת, אחרי 5 דקות, תומר היה עקוץ כהוגן (הבנות ואני שמנו מראש אלתוש, אז המניאקים הקטנים עפו סביבנו אבל לא עקצו אותנו), והחלטנו להמשיך הלאה.

 הפעם נסענו לטיול קצת אחר. הלכנו בתוך יער מקסים, עם שביל רחב מצופה עלי שלכת בכל הצבעים, גזעים עבים, חלקם נפולים ומצופים אזוב. המסלול טיפס לאיטו, נחצה על ידי נחלים קטנטנים ולפעמים סתם אבנים מטפטפות מים. והכל מואר באור רך שחדר בין הצמרות, עד שהגענו למפל מתוק, לא מאוד מרשים, אבל עדיין יפה וגבוה... וחזרנו חזרה למטה. הבנות היו באקסטזה, שתיהן הלכו את רוב המסלול בעצמן, מדלגות ושרות. זה הרגיש לי כאילו יצאנו לטיול בתוך יער ת"ק הפרסאות, ופו וכריסטופר רובין מחכים מעבר לפינה.

מחכה לפו

ביער ת"ק הפרסאות

שוב הגיע יום טיול לתומר, הפעם לאנג'לוס האט, טיול לפסגת הר, שאמור להיות מהיפים של ניו זילנד. הבנות ואני עשינו שוב יום בית. מזלי שזו אחת האכסניות המעולות שהיינו בהן - ממוקמת על חווה גדולה, כשהחלק התחתון של בית החקלאי הומר לאכסניה. הבית גדול, חדר שינה נעים, סלון ענק עם המון מקום לרוץ ולשחק, פסנתר לנגן בו, ואמבטיה עם משחקים לילדים. והשטח בחוץ – המוני חיות כולל כלבים, סוסים, כבשים, עזים ופרות, נדנדה ומגלשה, ארגז חול עם משחקים. 

והיתרון העיקרי, המארחים, סאם וג'ו, והבן שלהם מקס, בגיל של אלה. הם היו ממש ידידותיים וחמודים, לקחו את הבנות לקטוף איתם ירקות מגן הירק ונתנו לנו כדי לבשל ארוחת ערב, המליצו לנו על טיולים באיזור, ומקס והבנות שיחקו בכיף. אני חושבת שגם הבנות מאוד התגעגעו למשחק עם ילדים אחרים, וגם מקס, שחי בחווה מבודדת ולא פוגש ילדים כל יום. בכל אופן, הבנות ואני הכנו ארוחת ערב שישי, חלות, מרק קוסקוס, ולקינוח עוגת שמרים. היה יום מעולה.

היום שאחרי היה שוב יום נינוח בבית. התכנון ליום שאחרי היה נסיעה ארוכה, ואחריה טרק, ולכן החלטנו להתבטל באכסניה. ג'ו, בעלת החווה בה התארחנו, הציעה לנו לבוא איתה ועם הבן שלה מקס לקטוף פטל שחור משיחים שהם גילו בחלקה שלהם. את הבוקר בילינו במשחק ומנוחה (אני הייתי זקוקה לשעה של שקט ולקרוא), ואחר הצהריים, יצאנו לטייל איתם. השטח שלהם עצום, אבל חלקת הפטל השחור היתה ממש מעבר לכביש, קפיצה על כמה חלוקי נחל, ומעבר דרך גדרות, ואז 10 שיחי פטל. ג'ו הביאה מראש המון מיכלים, וקטפנו במשך בערך חצי שעה, עד שלג'ו היו מספיק להכין פאי וקצת, ואנחנו היינו עקוצים על ידי זבובי חול מכף רגל ועד ראש, ודביקים ממיץ מתוק.

שוב וונקה

את הבוקר הראשון שלי בוונקה, עשיתי בעיקר במיטה. קמתי עייפה וחלשה, הקאתי וכאב לי הראש. תומר החמוד לקח את הבנות להסתובב, ואני חזרתי לישון ולקרוא לסירוגין עד הצהריים. אז כבר הרגשתי יותר טוב והחלטנו לעשות אחר הצהריים רגוע. טיילנו לאורך האגם, שתיתי קפה ואכלנו גלידה מעולה. זה מדהים כמה מעט צריך לעשות בוונקה כדי להיות מאושרים.  

למחרת, תומר הלך לעשות בוקר של מבוגרים, טיול ב-Roy's peak, והבנות ואני עשינו יום כיף. התחלנו את הבוקר בשופינג (כמו כל הבחורות, ויחי הפמיניזם), קנינו לבנות בגדי ים, ונעליים לשירה. אחר כך הלכנו למאפייה, קנינו קפה וכמה מאפים והלכנו לאגם. הבנות חפרו בורות בשפת האגם והשתכשכו, ואני ישבתי על סלע, הסתכלתי על הנוף וקראתי. בצהריים, תומר חזר, אכלנו, ותומר והבנות הלכו לישון. אני יצאתי לשיטוט, לדואר לחדש רשיון לאוטו הנמר, לבית קפה (כמובן) ואז לשבת שוב ליד האגם. אחר כך, בדרך חזרה לאכסנייה, עברתי דרך יריד חקלאים, טעמתי גבינות ולחם ודבש, וקניתי 3 קילו אפרסקים, שזיפים ונקטרינות מעגלה. ישבתי ליד החלון באכסניה, קראתי ונשנשתי אפרסק מתוק מתוק ביוגורט, עד שתומר והבנות קמו.

ביום שאחרי, לקחנו את הבנות בבוקר ל-Puzzling world, אחת האטרקציות בוונקה. המקום מכיל כל מיני חדרים עם אשליות אופטיות למיניהן, כמו חדר שבנוי כך שחלקו קטן וחלקו גדול, וכך מבחוץ, נראה שהאנשים שמסתובבים בפנים גדלים וקטנים (זה אחד הטריקים שהשתמשו בהם בשר הטבעות, למשל כדי להראות את הבדלי הגודל בין פרודו לגנדלף), או חדר שבנוי כולו בזוית חדה כזאת, ולכן זה נראה כאילו מים זורמים כלפי מעלה, ונדנדה נשארת עקומה ועפה לגובה.

בחוץ, יש מבוך ענק (לדבריהם, המבוך בסגנון מודרני הראשון בעולם), שמסתובבים בתוכו כמו עכברים. שירה ואני מצאנו את 4 המגדלים שצריך למצוא במבוך ואז נשברנו ויצאנו באמצע, ואלה ותומר הצליחו לסיים את המבוך. בכל אופן, היה מגניב ביותר.

לקראת הערב, הבנות ואני הלכנו למטבח של האכסניה להכין ארוחת ערב ותומר ארז דברים לקראת הטיול שלמחרת. בזמן שבישלתי, שירה נחתכה חתך עמוק באגודל מפחית שימורים. כמו כל אמא טובה והיסטרית, החלטתי שצריך ללכת לחדר מיון. הבעיה היא כמובן, שבוונקה אין ממש בית חולים, יש מרפאה גדולה שנסגרת בשש. למזלנו, בכל זאת היו שם רופא ואחות שנשארו עד יותר מאוחר. הם היו חמודים מאוד, אדיבים ונעימים אל שירה. הרופא הדביק לשירה את הפצע, נתן לבנות סוכריות על מקל, ואני החלטתי שאני סוגרת שם את ההתמחות שלי (אז לכל המעורבים בדבר, אני כנראה כבר לא אעשה תורנויות במאי...).

למחרת, למרות הפציעה של שירה והמצב המעורער של אמא שלה, בפעם הראשונה, יצאנו לטיול overnight, כלומר, הליכה במסלול עד לבקתה, ושם לינה, ולמחרת חזרה. המשמעות היא שצריך לסחוב את כל הציוד על הגב – שקי שינה, בגדים ובגדי ים, אוכל ל3-4 ארוחות, שני כלבי צעצוע, וכו'. תומר סחב את כל הציוד ואני לקחתי את שירה (נא לא לזלזל, הילדונת שוקלת כבר בערך 13 ק"ג, והמנשא עוד 3 ק"ג לפחות). בגלל שפחדנו מהמשקל העודף, מראש החלטנו לקחת רק סנדוויצ'ים לטיול, כלומר 3 ארוחות סנדוויצ'ים, מהלחם פלסטיק הכי זול בניו זילנד. וכדי להחמיר את המצב, תומר מעך (בכוונה) את כל הסנדוויצ'ים לעיסה אחת גדולה, כדי שיתפסו פחות מקום. ולכן בילינו את הארוחות שלנו בלקלף קרעי לחם עם ממרח ולאכול אותם. הבנות אכלו בעיקר פירות וחטיפי גרנולה.

המסלול נחשב קל יחסית, 2-3 שעות הליכה לבקתה (כמובן שלנו זה לקח 4 שעות), כמעט כולן במסלול מישורי (יחסית) ורחב. הדרך מובילה בתוך עמק של שדות ליד נהר, משני הצדדים הרים ועליהם המוני מפלים קטנים גולשים למטה, בדרך פרות רועות (זה היה עיקר הריגוש מבחינת הבנות), ובסוף המסלול, מולנו מספר קרחונים על הרים שחורים.

הגענו לבקתה בערך ב-4 אחה"צ, והלכנו לשבת ליד הנהר. תומר והבנות שחו, ואני ביליתי את זמני בלהרוג זבובי חול (המקבילה הניו זילנדית הפחות מתוחכמת אבל לא פחות מעצבנת של היתוש).

שירה בדרך מהבקתה לנהר בבגד הים החדש

במהלך הטיול, פגשנו זוג אמריקאים עם ילד חמוד בן שנתיים בשם מיילו. הם היגרו לניו זילנד לפני בערך שנה, (הוא עובד בתור מהנדס בקרייסטצ'רץ', שצמאה לאנשי מקצוע כאלו מאז רעידת האדמה). הם מבלים את סופי השבוע שלהם בטיולים. הבנות ומיילו התחברו מיד, ושיחקו המון ביחד. תומר ואני פיטפטנו עם ההורים המאוד חביבים, ובעיקר קיבלנו מהם המלצות על אוכל לקחת לטיולים הבאים. הם ממש מאורגנים, ולא רק שיש להם ערכות כדי להכין אורז ופסטה עם כל מיני רטבים, אלא יש להם גם תנור נישא קטן שאופה על גז, והם אופים לחם ובראוניז בארוחות שלהם.

בערב, הבנות הלכו לישון בחדר השינה של הבקתה (כמה מיטות קומותיים מצופפות יחד), ותומר ואני עוד נשארנו בחדר המרכזי לדבר. אחר כך יצאנו החוצה להסתכל בכוכבים. היה לילה ללא עננים, וכמובן היינו רחוקים מתאורה (חוץ מקצת אורות מהבקתה, שהתרחקנו ממנה). שוב התאהבתי בשמיים הניו זילנדים, עם אלפי הכוכבים, בהירים ונוצצים, ושביל החלב חולף באמצע, מצדיק את שמו בזוהר חלבי. השמיים כל כך ברורים שאפשר ממש לראות מי מהכוכבים נוצץ יותר ומי פחות, להתרשם מצבעים שונים של כוכבים, ולזהות מחדש את קסיאופיה, הדובה הקטנה, כו'. (יש לי ארסנל תמונות של תומר מהלילה הקסום הזה, אבל זה שחור שחור שחור - כמו בקרקס של מוישה אופניק - אז אני מוותרת.)

בבוקר, קמנו ולאחר התארגנות ופרידה נרגשת ממיילו, ירדנו חזרה למטה את המסלול. הדרך חזרה הייתה לי קשה יותר מההלוך, אבל סה"כ, הכתרנו את הטיול כהצלחה, ועכשיו אנחנו כבר מתכננים את הבאים בתור.

חזרנו לוונקה לארוחת צהריים, סופר מהיר, ואז פרידה (דומעת משהו) מהעיר, עד הפעם הבאה, ונסענו חזרה לטקפו ללילה אחד. הדרך הייתה נהדרת, שוב שמיים בלי עננים, האלפים הדרומיים ברורים ולבנים, ומתחתם האגם התכול. הגענו לאכסניה החמודה שלנו, והלכנו לישון.

הבנות חוגגות בחיבוק זידנרי את סיום הטרק הראשון בהצלחה

פרידה דומעת והר קוק

בבוקר, נפרדנו מוונקה (למזלי, רק ליומיים, אנחנו עוד מתכננים לחזור), ונסענו לכיוון האלפים הדרומיים, ובעיקר להר קוק, והאגמים שלידו, אגם Pukaki ואגם Tekapo. התוכנית המקורית שלנו הייתה לנסוע לאחד מהקרחונים הגדולים בחוף המערבי של ניו זילנד, אבל במלון הראשון בו ישנו ההורים שלי, האיש בקבלה הגדיר את האיזור של הר קוק – The jewel in the crown"", אז לא הייתה ברירה אלא לשנות תוכניות.

השעתיים הראשונות של הנסיעה מוונקה היו חביבות, אבל נוף שכבר התרגלנו אליו – נסיעה ליד נחלים חמודים, יערות ושדות מלאי כבשים ופרות. ואז הגענו לאיזור של האלפים הדרומיים (Southern Alps).

הדרך הייתה נהדרת. נסענו על אגם Pukaki, כחול ספיר ונוצץ מצידנו, כשבכל סיבוב בכביש, האלפים הדרומיים המושלגים מופיעים ונעלמים, כל פעם מזוית אחרת.

היו מעונן, ולפעמים היה קשה לראות איפה נגמרות פסגות מושלגות ואיפה מתחילים עננים (תחפשו מימין)

תומר ואני אמרנו שהכחול הזה מזכיר את האגמים ברוקיס הקנדיים בצבעם הכחול המיוחד, ומסתבר שהכחול באמת דומה, כי האגמים נוצרים בצורה דומה – המים שנמסים מהקרחונים מלאים מומסים מינרליים, שיוצרים מין כחול מבריק, לא מהעולם הזה.

אז הגענו אל הכפר שליד Mt. Cook, והחלטנו לעשות סיבוב קצר, עד לנקודה בשם Kea point. הדרך היא בנוף אלפיני, כלומר ההרים גבוהים סביבנו, הצמחייה נמוכה וצהובה, ומולנו ההרים השחורים/אפורים, ומדי פעם קול בום של קרחון שנשבר, ומפיל שברי קרח ושלג. נקודת התצפית עצמה הייתה מרשימה – הר שחור ועליו גולש קרחון גדול, שבשוליו, המים הנמסים יוצרים מפלים. המים זורמים אל האגם, שכולו כחול ספירי. השמיים היו אפורים, כל המראה היה סוריאליסטי אבל עוצר נשימה.

אחרי חמש דקות, התחיל גשם, ולכן חזרנו אל המכונית, והמשכנו לכיוון העיירה שבה ישנו, טקפו. קנינו שוקו, קפה ותה, הוצאנו טים-טם וישבנו ליד האגם הכחול להפסקה, ובשביל ההורים שלי, פרידה מניו זילנד.

בבוקר, ההורים שלי נסעו לקרייסטצ'רץ', ומשם חזרה לישראל. הבנות (ואני) היינו עצובות ומלאות געגועים. התכנון הראשוני היה לחזור שוב להר קוק ולעשות מסלול נוסף, אבל לאור הפרידה, אלה הייתה במצב רוח לוחמני, ולכן החלטנו לעשות שינוי בתוכניות, וללכת למסלול קצר באיזור טקפו, Mt. John, שמסתיים בתצפית, והעיקר, בבית קפה. כמובן שכשאלה שמעה על הסיכוי לגלידה, היא התעודדה והסכימה לצאת לטייל.

יצאנו כשעוד היה יחסית מעונן בחוץ, ולא חשבנו שהתצפית תהיה מאוד מרשימה, אבל בכל זאת, כשיש גלידה בקצה, חייבים להמשיך ללכת. עם הזמן, השמיים התבהרו, וכשהגענו לפסגת ההר, שמחנו מאוד שעשינו את המסלול. ההר הוא גם מצפה כוכבים מפורסם, עם כמה מצפים עגולים שתולים באמצע ההר, בגלל היתרון הגיאוגרפי שלו – הוא הר יחיד בתוך מישור רחב, רק שדות והאגמים מקיפים אותו. במרחק כמה עשרות קילומטרים הוא מוקף הרים מכל הכיוונים, האלפים הדרומיים, הקרחונים והר קוק. ישבנו שם כמעט שעה, מסתכלים בעוד אחרוני העננים מתפוגגים, וכך זכינו לנוף מרהיב 360 מעלות על האגמים הכחולים, ההרים והשדות למרחקים.

בבוקר למחרת, נסענו שוב לפארק הר קוק, הפעם לכיוון Hooker Valley. העמק נחצב על ידי קרחונים נסוגים, וכל מה שנשאר מרוב הקרחון הגדול הוא נהר הוקר, שזורם עד לאגם פוקאקי.

המסלול הוא לאורך הנהר, חוצה שני גשרים תלויים, ומגיע בסופו של דבר לאגם למרגלות הקרחונים, עם גושי קרח בגודל מטר שצפים בתוכו. הטיול היה כרגיל מקסים, הליכה מתפתלת לאורך הנהר, משני הצדדים שיבולים צהובים, ההרים סוגרים מעל, וברקע, לאט לאט מתקרבים, ההרים השחורים עם הקרחונים.

את הטיול עשיתי עם שירה על הגב, מתאמנת לקראת הטיולים overnight שנעשה בהמשך, בהם אני אקח את שירה על הגב ותומר את כל הציוד שלנו. זה לא היה הטיול הראשון שהיה כך, אבל הוא היה קצת יותר קשה לי, בעיקר בחזור.

אני כבר התחלתי לרחם על עצמי, עד שראיתי משפחת איימיש (לכו תבינו מה הם חיפשו להם בניו זילנד, ואיך הם הגיעו – הם כת שלא מאמינה בלנסוע במכונית כי זה מודרני מדי, אז איך הם הגיעו לניו זילנד... בחתירה?)  בדרך, כשילד בן 10 מקסימום סוחב את אחיו הקטן על הגב. אז החלטתי להפסיק להתבכיין... בסוף הטיול, חזרנו אל האוטו, ונסענו, שוב, לוונקה אהובתי.

נ.ב. - אלה הלכה כמו גיבורה בכל הטיולים עד עכשיו, טיפסה בכל ההרים, הלכה גם 4 שעות רצוף ממש בקלות. כשהיינו במרכז המבקרים בהר קוק, קראנו על האלפיניסטים הראשונה בניו זילנד, פרדה דו פור, וסיכמנו שיש דמיון...