אני כותבת מהחדר שלנו באכסניה בקרייסטצ'רץ'. החדר מתוק ונעים, בדיוק כמו שאני זוכרת את האכסניות כאן.
הדרך עד לכאן הייתה בסך הכל בסדר, כנראה זו השיטה לעבור בשלום 24 שעות של טיסה - עם ציפיות מאוד נמוכות. אני דאגתי שהבנות יתחרפנו לגמרי מהצפיפות והעייפות, ולא יפסיקו להתלונן, לבכות ולהשתולל בכל הטיסות. אבל הן היו נהדרות - היתה להן המון סבלנות, הן שיחקו בכיף ביצירות ובפעילויות מהתיקים שלהן, ראו סרטים, והצליחו לישון לא מעט שעות סה"כ. אז הדרך מתל אביב לסיאול, ומסיאול לאוקלנד עברה טוב.
המהמורה היחידה בכל הדרך הייתה באוקלנד. הטיסה נחתה בזמן, אבל בבידוק הבטחוני, עיכבו אותנו - זה לא בגלל המראה המאיים של שירה ואלה, אלא בגלל שמצאו את האוהל שלנו, שעבר בדרום אמריקה בטיול של אלי ומיכל (חברים של תומר). בניו זילנד מקפידים מאוד על "טוהר" ביולוגי - הם מנסים למנוע כניסה של אדמה, צמחים ומזונות טריים ממקומות אחרים, שעלולים להרוס את המערכת האקולוגית העדינה של ניו זילנד. היינו צריכים לחכות 15 דקות מחוץ לחדר קטן, בזמן שעברו על האוהל וחיפשו גרגרי אדמה. מזלנו שהוא היה נקי, ולא חטפנו קנס (400$ NZ!!!) אלא רק נזיפה ניו זילנדית ידידותית.
בכל אופן, בגלל הבידוק פספסנו את טיסת ההמשך לקרייסטצ'רץ'. הטיסה הבאה הייתה רק אחרי 5 שעות. בשלב הזה, תומר ואני קיבלנו החלטה שלא להתבאס מהמצב, ובראייה כללית של הטיול הזה, לשלם שוב על הטיסה הזאת זה בקטנה. אז חיכינו עוד 5 שעות בשדה התעופה לטיסות פנים. כאן הבנות כבר קצת התחרפנו. שירה בילתה חצי מהמזמן מלהתרחק מאיתנו בשקט בשקט, ואז לתת ספרינט תוך כדי צחוק היסטרי, בזמן שאנחנו רודפים אחריה אל תוך תורים של בידוק, בתי קפה, שערים של טיסות אחרות, וכו'. לעומת זאת, אלה סתם השתוללה, אבל לפחות במקום אחד.
בכל אופן, הטיסה לקרייסטצ'רץ' סוף סוף הגיעה, כולנו ישנו כל הדרך, מלפני ההמראה ועד אחרי הנחיתה, והגענו לאכסניה מהר ובשלום. היום כבר מאוחר להתחיל סידורים רציניים, אז נראה לי שאנחנו פשוט ננוח, נכין רשימות (אנחנו מעולים ברשימות) לקניות ומשימות למחר, ונעשה מקלחות ארוכות וחמות. מחר יום חדש.
נ.ב. - בטיסה קיבלתי חיזוק לטיול המשפחתי הזה שלנו. בשורה לפנינו ישבה משפחה - אבא, אמא וילד בן 12. באיזשהו שלב, האבא והילד הלכו לשירותים, והילד חזר לפני האבא אל המושב. הילד שאל "איפה אבא" ואלה שמעה את זה. וזה הדיאלוג שהתפתח:
אלה: "הילד הזה מחפש את אבא שלו- הוא גלמוד ובודד" (בהן צדקי, אלו המילים שהשתמשה בהם).
אני: "אבל אלה, אמא שלו פה לידו..."
אלה: "לא, אמא שלו תורנית, היא לא נמצאת איתו, הוא גלמוד"
אני חושבת שהשיקום המשפחתי הזה הגיע בדיוק בזמן, לא?!
הדרך עד לכאן הייתה בסך הכל בסדר, כנראה זו השיטה לעבור בשלום 24 שעות של טיסה - עם ציפיות מאוד נמוכות. אני דאגתי שהבנות יתחרפנו לגמרי מהצפיפות והעייפות, ולא יפסיקו להתלונן, לבכות ולהשתולל בכל הטיסות. אבל הן היו נהדרות - היתה להן המון סבלנות, הן שיחקו בכיף ביצירות ובפעילויות מהתיקים שלהן, ראו סרטים, והצליחו לישון לא מעט שעות סה"כ. אז הדרך מתל אביב לסיאול, ומסיאול לאוקלנד עברה טוב.
המהמורה היחידה בכל הדרך הייתה באוקלנד. הטיסה נחתה בזמן, אבל בבידוק הבטחוני, עיכבו אותנו - זה לא בגלל המראה המאיים של שירה ואלה, אלא בגלל שמצאו את האוהל שלנו, שעבר בדרום אמריקה בטיול של אלי ומיכל (חברים של תומר). בניו זילנד מקפידים מאוד על "טוהר" ביולוגי - הם מנסים למנוע כניסה של אדמה, צמחים ומזונות טריים ממקומות אחרים, שעלולים להרוס את המערכת האקולוגית העדינה של ניו זילנד. היינו צריכים לחכות 15 דקות מחוץ לחדר קטן, בזמן שעברו על האוהל וחיפשו גרגרי אדמה. מזלנו שהוא היה נקי, ולא חטפנו קנס (400$ NZ!!!) אלא רק נזיפה ניו זילנדית ידידותית.
בכל אופן, בגלל הבידוק פספסנו את טיסת ההמשך לקרייסטצ'רץ'. הטיסה הבאה הייתה רק אחרי 5 שעות. בשלב הזה, תומר ואני קיבלנו החלטה שלא להתבאס מהמצב, ובראייה כללית של הטיול הזה, לשלם שוב על הטיסה הזאת זה בקטנה. אז חיכינו עוד 5 שעות בשדה התעופה לטיסות פנים. כאן הבנות כבר קצת התחרפנו. שירה בילתה חצי מהמזמן מלהתרחק מאיתנו בשקט בשקט, ואז לתת ספרינט תוך כדי צחוק היסטרי, בזמן שאנחנו רודפים אחריה אל תוך תורים של בידוק, בתי קפה, שערים של טיסות אחרות, וכו'. לעומת זאת, אלה סתם השתוללה, אבל לפחות במקום אחד.
בכל אופן, הטיסה לקרייסטצ'רץ' סוף סוף הגיעה, כולנו ישנו כל הדרך, מלפני ההמראה ועד אחרי הנחיתה, והגענו לאכסניה מהר ובשלום. היום כבר מאוחר להתחיל סידורים רציניים, אז נראה לי שאנחנו פשוט ננוח, נכין רשימות (אנחנו מעולים ברשימות) לקניות ומשימות למחר, ונעשה מקלחות ארוכות וחמות. מחר יום חדש.
נ.ב. - בטיסה קיבלתי חיזוק לטיול המשפחתי הזה שלנו. בשורה לפנינו ישבה משפחה - אבא, אמא וילד בן 12. באיזשהו שלב, האבא והילד הלכו לשירותים, והילד חזר לפני האבא אל המושב. הילד שאל "איפה אבא" ואלה שמעה את זה. וזה הדיאלוג שהתפתח:
אלה: "הילד הזה מחפש את אבא שלו- הוא גלמוד ובודד" (בהן צדקי, אלו המילים שהשתמשה בהם).
אני: "אבל אלה, אמא שלו פה לידו..."
אלה: "לא, אמא שלו תורנית, היא לא נמצאת איתו, הוא גלמוד"
אני חושבת שהשיקום המשפחתי הזה הגיע בדיוק בזמן, לא?!
אתם ממלאים את חלקכם, לכתוב, ואנחנו את חלקנו - ל ק נ א
השבמחקהסוף קצת קורע לב.. ואז נזכרים שכל העלילה מתרחשת בניו זילנד (!) והלב עובר לקנאה (אם קובי אומר שזה התפקיד שלנו, מי אני שאתווכח).
השבמחקאם זה שיקום אחרי שנה, מה אתם מתכננים אחרי עוד 4 שנים התמחות??? טיול משפחתי לירח :-) ?
השבמחקעזבי את רגשות האשם, רק תעשו חיים!
השבמחק