אייבל טזמן

בבוקר נפרדנו מהמשפחה החמודה (אלה ממש בכתה) באכסניה בה ישנו באגמי נלסון ונסענו לכיוון החלק הצפון-מערבי, לפארק הלאומי אייבל טזמן והעיירה מוטואקה.

האכסניה בה ישנו נקראת Eden's edge (יעני, קצה גן עדן), וזה ממש הרגיש ככה. אכסניה על שטח גדול, מוקף מטעי תפוחים. השביל שמוביל לחדרים מלא שיחי פטל מסוגים שונים, ענבים, אוכמניות, תותים ועץ תאנה כבד מפרי. כל פעם שחלפנו בדרך מהחדר אל האיזור המרכזי וחזרה, קטפנו לנו פרי ונשנשנו.

בבוקר, קמנו מוקדם והתחלנו להתארגן. היום התחיל נפלא, עם קשת ענקית, שיכולנו לראות מקצה לקצה, שהציצה עלינו באכסניה בזמן שהכנתי את הסנדוויצ'ים לטיול.

יצאנו לכיוון התחלת הטרק אייבל טזמן. המסלול הוא לאורך החופים של הפארק, כשכל עצירה ללילה היא על בקתה על החוף. לפני 9 שנים, בטיול הקודם, עשיתי את הטיול בקייק, כשכל פעם חתרנו מחוף לחוף, נהנים מהנוף ההררי, מהאיים לאורך הדרך עם כלבי ים משחקים על הצוקים, עוצרים לנו מדי פעם על חוף מבודד, ומוציאים ארגז יין למנוחה. מן הסתם, הפעם היינו צריכים לעשות את הטיול אחרת.

הלכנו במשך 3 ימים, בערך 10 ק"מ כל יום, במסלול שמטפס על ההרים וביערות. לכל אורך הדרך, משמאלנו היו ההרים הגבוהים, עם עצים שכבר התחילו להחליף צבעים בשלכת, מפלים ונחלים שחצו את השביל. מימיננו, הים, מופיע ונעלם לסירוגין עם הסיבובים שבדרך, ולפעמים פתאום היער נפתח, ורואים את כל הים במבט פנורמי. תומר התלונן על החלק הזה של המסלול – הוא טוען שזה מאוד מתסכל לראות כל הזמן מבטים חטופים בין העצים, במקום ליהנות כל הזמן מהים. אני לעומת זאת, דווקא אהבתי שזה כך. יש משהו מרגש בלראות כל הזמן פיסת כחול, או נצנוץ של אור על המים, ואז ככל שהציפייה מתגברת, כך ההתרגשות גדלה כשפתאום כל התמונה נפתחת.

בין העצים

בגאות

בשפל

זריחה בבקתה

בכל אופן, הטיול היה מקסים, והבנות הלכו נהדר (אלה הלכה את כל הדרך, ושירה עשתה את רוב היום השני רגלית).

על החוף ליד הבקתה ביום הראשון

כדי לעודד את אלה להמשיך ללכת, הייתי צריכה לספר לה סיפורים מהארסנל ההולך ומתדלדל שלי (אם למישהו יש הצעות, אני אשמח לשמוע). כדי להציל את המצב, התחלתי לספר לה סיפורים של פסח, מהלידה של משה ועד הר נבו, והבטחתי שנעשה גם אנחנו סדר (אלה השביעה אותי שזה יהיה סדר עם לחם... סליחה לכל הדתיים).

 מבחינת מזג האוויר, כל עוד הלכנו בדרך, היו שמיים כחולים וראות נהדרת. איכשהו, 5 דקות אחרי שהגענו לבקתה אחר הצהריים, היה מתקרר והשמיים היו מתעננים. עיקר הבעסה היה לבנות, כל פעם הבטחנו להן שבסוף היום נוכל לשחות, וכל פעם היה קר, וביום השני אפילו ירד גשם. בילינו את הזמן במשחקים, והבנות הצליחו להקסים גברת מהאי הצפוני, שנתנה להן לשחק בקוביות ה-scrabble שלה. אבל כמובן שגולת הכותרת היתה להכין שוקו ולאכול טימטם, נחמה לבנות ולילדים (האמא זללה 5 טימטם ביום השני, הייתי כבר קצת עייפה).

אבל ביום השלישי, כשהגענו אל החוף שבו אספה אותנו הסירה חזרה לנקודת ההתחלה, היו שמיים כחולים, היה חם וכייפי בשמש. וסוף סוף, תומר והבנות יכלו ללבוש בגדי ים ולהיכנס למים, ואני נחתי על החול. אחר כך, כולם יצאו מהמים, ובנינו ארמונות בחול, חפרנו תעלות וקישטנו בצדפים ואבנים.

מעט זמן אחרי שעלינו לסירה שהחזירה אותנו אל נקודת ההתחלה של הטיול, צרעה שהתגנבה לפליס של אלה עקצה אותה. אלה כמובן צרחה ובכתה, ושירה אחריה (עוד בטראומה מעקיצת צרעה בנלסון). הצלחנו להרגיע אותן, ותוך 3 דקות, הן כבר נרדמו שתיהן... ופספסו את הנסיעה המגניבה לאורך החופים בסירת מנוע מהירה. כשירדנו חזרה לחוף, נסענו חזרה למוטואקה, (אני הייתי כבר בקריז לקפה), ועשינו את מנוחת הלוחמים, אוכלים גלידה ושותים קפה על ספסלים בשמש. 

נכון קיטשי, אבל דרך טובה לסיים...