אצל קרוליין, תומר קיבל יום חופשי לעשות טיול של מבוגרים ב-Avalanche peak
במרכז האי הדרומי, Arthur's pass, והבנות ואני בילינו יום שקט בביתה של קרוליין.
עשינו יצירות עם הדבקות (עקרונית, הדבקנו חתיכות נייר, אבל יצא לנו גם להדביק
שטיח, אצבעות ושיער), כיבסנו, אפינו לחם, ורדפנו אחר תרנגולות. בערב אכלנו ארוחת
ערב פרידה מקרוליין והשותף שלה אדריאן, כי כנראה שזו הפעם האחרונה שנבקר בטיול
הזה.
למחרת, התכנון היה לקום בבוקר, לארוז ולצאת לכיוון LAKE
DANIELL, אגם
במרחק שעתיים וחצי נסיעה מביתה של קרוליין. כמובן שאנחנו, משפחה מאורגנת ומתוכננת
שכמותנו, עד שקמנו, אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו, פרקנו וארזנו שוב, היה כבר 11:30.
ואז הסתבר שבלון הגז שתומר קנה לגזייה לא מתאים, אז היינו צריכים לעשות סטייה של
שעה בדרך כדי להגיע לעיירה מספיק גדולה עם חנות ציוד ולקנות בלון מתאים. ועד ש..
ועד ש... ועד ש... הגענו לאיזור תחילת המסלול רק בשלוש בצהריים, אז הוחלט לוותר,
והמשכנו לנסוע עד שהגענו לאגמי נלסון ולאכסנייה הבאה.
איזור אגמי נלסון הוא איזור עם שני אגמים גדולים, רוטויטי ורוטורואה, ועוד
המוני אגמים ונחלים קטנים בכל האיזור. התחלנו את היום הבא בDOC המקומי, משרד התיירות ושימור
הטבע, כדי לקבל המלצות לטיולים באיזור. אחר כך הלכנו לשבת קצת על שפת אגם
רוטויטי. הייתי רוצה להשתפך על האגם היפה, מוקף בהרים גבוהים, אבל הראש שלי לא היה
שם בכלל. ברגע שעצרנו את האוטו ופתחנו את הדלתות, הגיע נחיל של זבובי חול – יצורים
גועליים, בגודל ראש סיכה, שעוקצים ומוצצים דם. הם אמנם הרבה פחות חכמים ומתוחכמים
מיתושים – מרגישים את העקיצה תוך כדי, אז אפשר למעוך אותם, הם לא מסתובבים בחום,
ברוח, בלילה או בזמן שהולכים... ואיכשהו הם עדיין מצליחים להטריף את הדעת.
המאורים (השבטים המקומיים שחיו כאן לפני שהגיעו האנגלים) חושבים שהם קללה שהאלים
הטילו על העולם בתמורה לכל היופי שיש בניו זילנד (וספציפית בתמורה למילפורד
סאונד), ואני נוטה להסכים איתם.
בכל אופן, אחרי פחות מ-5 דקות ליד האגם, שבהן הספקתי להיעקץ על ידי 10
זבובים וצרעה אחת, ברחנו משם. אחר כך הלכנו לעשות סיבוב חביב ליד האגם ובתוך היער
לגדותיו, אבל אני הייתי עסוקה בעיקר בלגרד ולקלל.
למחרת, קמנו ונסענו, הפעם לאיזור האגם השני, רוטורואה, לעשות סיבוב שם.
בגלל שעקומת הלמידה שלנו לוקה בחסר, החלטנו שוב לשבת ליד האגם לארוחת צהריים.
ישבנו ממש על המזח, בתוך האגם כמעט, ובכל זאת, אחרי 5 דקות, תומר היה עקוץ כהוגן
(הבנות ואני שמנו מראש אלתוש, אז המניאקים הקטנים עפו סביבנו אבל לא עקצו אותנו),
והחלטנו להמשיך הלאה.
הפעם נסענו לטיול קצת אחר. הלכנו
בתוך יער מקסים, עם שביל רחב מצופה עלי שלכת בכל הצבעים, גזעים עבים, חלקם נפולים
ומצופים אזוב. המסלול טיפס לאיטו, נחצה על ידי נחלים קטנטנים ולפעמים סתם אבנים
מטפטפות מים. והכל מואר באור רך שחדר בין הצמרות, עד שהגענו למפל מתוק, לא מאוד
מרשים, אבל עדיין יפה וגבוה... וחזרנו חזרה למטה. הבנות היו באקסטזה, שתיהן הלכו
את רוב המסלול בעצמן, מדלגות ושרות. זה הרגיש לי כאילו יצאנו לטיול בתוך יער
ת"ק הפרסאות, ופו וכריסטופר רובין מחכים מעבר לפינה.
 |
| מחכה לפו |
 |
| ביער ת"ק הפרסאות |
והיתרון העיקרי, המארחים, סאם וג'ו, והבן שלהם מקס, בגיל של אלה. הם היו ממש ידידותיים וחמודים, לקחו את הבנות לקטוף איתם ירקות מגן הירק ונתנו לנו כדי לבשל ארוחת ערב, המליצו לנו על טיולים באיזור, ומקס והבנות שיחקו בכיף. אני חושבת שגם הבנות מאוד התגעגעו למשחק עם ילדים אחרים, וגם מקס, שחי בחווה מבודדת ולא פוגש ילדים כל יום. בכל אופן, הבנות ואני הכנו ארוחת ערב שישי, חלות, מרק קוסקוס, ולקינוח עוגת שמרים. היה יום מעולה.
היום שאחרי היה שוב יום נינוח בבית. התכנון ליום שאחרי היה נסיעה ארוכה,
ואחריה טרק, ולכן החלטנו להתבטל באכסניה. ג'ו, בעלת החווה בה התארחנו, הציעה לנו
לבוא איתה ועם הבן שלה מקס לקטוף פטל שחור משיחים שהם גילו בחלקה שלהם. את הבוקר
בילינו במשחק ומנוחה (אני הייתי זקוקה לשעה של שקט ולקרוא), ואחר הצהריים, יצאנו
לטייל איתם. השטח שלהם עצום, אבל
חלקת הפטל השחור היתה ממש מעבר לכביש, קפיצה על כמה חלוקי נחל, ומעבר דרך גדרות,
ואז 10 שיחי פטל. ג'ו הביאה מראש המון מיכלים, וקטפנו במשך בערך חצי שעה, עד שלג'ו
היו מספיק להכין פאי וקצת, ואנחנו היינו עקוצים על ידי זבובי חול מכף רגל ועד ראש,
ודביקים ממיץ מתוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה