שוב וונקה

את הבוקר הראשון שלי בוונקה, עשיתי בעיקר במיטה. קמתי עייפה וחלשה, הקאתי וכאב לי הראש. תומר החמוד לקח את הבנות להסתובב, ואני חזרתי לישון ולקרוא לסירוגין עד הצהריים. אז כבר הרגשתי יותר טוב והחלטנו לעשות אחר הצהריים רגוע. טיילנו לאורך האגם, שתיתי קפה ואכלנו גלידה מעולה. זה מדהים כמה מעט צריך לעשות בוונקה כדי להיות מאושרים.  

למחרת, תומר הלך לעשות בוקר של מבוגרים, טיול ב-Roy's peak, והבנות ואני עשינו יום כיף. התחלנו את הבוקר בשופינג (כמו כל הבחורות, ויחי הפמיניזם), קנינו לבנות בגדי ים, ונעליים לשירה. אחר כך הלכנו למאפייה, קנינו קפה וכמה מאפים והלכנו לאגם. הבנות חפרו בורות בשפת האגם והשתכשכו, ואני ישבתי על סלע, הסתכלתי על הנוף וקראתי. בצהריים, תומר חזר, אכלנו, ותומר והבנות הלכו לישון. אני יצאתי לשיטוט, לדואר לחדש רשיון לאוטו הנמר, לבית קפה (כמובן) ואז לשבת שוב ליד האגם. אחר כך, בדרך חזרה לאכסנייה, עברתי דרך יריד חקלאים, טעמתי גבינות ולחם ודבש, וקניתי 3 קילו אפרסקים, שזיפים ונקטרינות מעגלה. ישבתי ליד החלון באכסניה, קראתי ונשנשתי אפרסק מתוק מתוק ביוגורט, עד שתומר והבנות קמו.

ביום שאחרי, לקחנו את הבנות בבוקר ל-Puzzling world, אחת האטרקציות בוונקה. המקום מכיל כל מיני חדרים עם אשליות אופטיות למיניהן, כמו חדר שבנוי כך שחלקו קטן וחלקו גדול, וכך מבחוץ, נראה שהאנשים שמסתובבים בפנים גדלים וקטנים (זה אחד הטריקים שהשתמשו בהם בשר הטבעות, למשל כדי להראות את הבדלי הגודל בין פרודו לגנדלף), או חדר שבנוי כולו בזוית חדה כזאת, ולכן זה נראה כאילו מים זורמים כלפי מעלה, ונדנדה נשארת עקומה ועפה לגובה.

בחוץ, יש מבוך ענק (לדבריהם, המבוך בסגנון מודרני הראשון בעולם), שמסתובבים בתוכו כמו עכברים. שירה ואני מצאנו את 4 המגדלים שצריך למצוא במבוך ואז נשברנו ויצאנו באמצע, ואלה ותומר הצליחו לסיים את המבוך. בכל אופן, היה מגניב ביותר.

לקראת הערב, הבנות ואני הלכנו למטבח של האכסניה להכין ארוחת ערב ותומר ארז דברים לקראת הטיול שלמחרת. בזמן שבישלתי, שירה נחתכה חתך עמוק באגודל מפחית שימורים. כמו כל אמא טובה והיסטרית, החלטתי שצריך ללכת לחדר מיון. הבעיה היא כמובן, שבוונקה אין ממש בית חולים, יש מרפאה גדולה שנסגרת בשש. למזלנו, בכל זאת היו שם רופא ואחות שנשארו עד יותר מאוחר. הם היו חמודים מאוד, אדיבים ונעימים אל שירה. הרופא הדביק לשירה את הפצע, נתן לבנות סוכריות על מקל, ואני החלטתי שאני סוגרת שם את ההתמחות שלי (אז לכל המעורבים בדבר, אני כנראה כבר לא אעשה תורנויות במאי...).

למחרת, למרות הפציעה של שירה והמצב המעורער של אמא שלה, בפעם הראשונה, יצאנו לטיול overnight, כלומר, הליכה במסלול עד לבקתה, ושם לינה, ולמחרת חזרה. המשמעות היא שצריך לסחוב את כל הציוד על הגב – שקי שינה, בגדים ובגדי ים, אוכל ל3-4 ארוחות, שני כלבי צעצוע, וכו'. תומר סחב את כל הציוד ואני לקחתי את שירה (נא לא לזלזל, הילדונת שוקלת כבר בערך 13 ק"ג, והמנשא עוד 3 ק"ג לפחות). בגלל שפחדנו מהמשקל העודף, מראש החלטנו לקחת רק סנדוויצ'ים לטיול, כלומר 3 ארוחות סנדוויצ'ים, מהלחם פלסטיק הכי זול בניו זילנד. וכדי להחמיר את המצב, תומר מעך (בכוונה) את כל הסנדוויצ'ים לעיסה אחת גדולה, כדי שיתפסו פחות מקום. ולכן בילינו את הארוחות שלנו בלקלף קרעי לחם עם ממרח ולאכול אותם. הבנות אכלו בעיקר פירות וחטיפי גרנולה.

המסלול נחשב קל יחסית, 2-3 שעות הליכה לבקתה (כמובן שלנו זה לקח 4 שעות), כמעט כולן במסלול מישורי (יחסית) ורחב. הדרך מובילה בתוך עמק של שדות ליד נהר, משני הצדדים הרים ועליהם המוני מפלים קטנים גולשים למטה, בדרך פרות רועות (זה היה עיקר הריגוש מבחינת הבנות), ובסוף המסלול, מולנו מספר קרחונים על הרים שחורים.

הגענו לבקתה בערך ב-4 אחה"צ, והלכנו לשבת ליד הנהר. תומר והבנות שחו, ואני ביליתי את זמני בלהרוג זבובי חול (המקבילה הניו זילנדית הפחות מתוחכמת אבל לא פחות מעצבנת של היתוש).

שירה בדרך מהבקתה לנהר בבגד הים החדש

במהלך הטיול, פגשנו זוג אמריקאים עם ילד חמוד בן שנתיים בשם מיילו. הם היגרו לניו זילנד לפני בערך שנה, (הוא עובד בתור מהנדס בקרייסטצ'רץ', שצמאה לאנשי מקצוע כאלו מאז רעידת האדמה). הם מבלים את סופי השבוע שלהם בטיולים. הבנות ומיילו התחברו מיד, ושיחקו המון ביחד. תומר ואני פיטפטנו עם ההורים המאוד חביבים, ובעיקר קיבלנו מהם המלצות על אוכל לקחת לטיולים הבאים. הם ממש מאורגנים, ולא רק שיש להם ערכות כדי להכין אורז ופסטה עם כל מיני רטבים, אלא יש להם גם תנור נישא קטן שאופה על גז, והם אופים לחם ובראוניז בארוחות שלהם.

בערב, הבנות הלכו לישון בחדר השינה של הבקתה (כמה מיטות קומותיים מצופפות יחד), ותומר ואני עוד נשארנו בחדר המרכזי לדבר. אחר כך יצאנו החוצה להסתכל בכוכבים. היה לילה ללא עננים, וכמובן היינו רחוקים מתאורה (חוץ מקצת אורות מהבקתה, שהתרחקנו ממנה). שוב התאהבתי בשמיים הניו זילנדים, עם אלפי הכוכבים, בהירים ונוצצים, ושביל החלב חולף באמצע, מצדיק את שמו בזוהר חלבי. השמיים כל כך ברורים שאפשר ממש לראות מי מהכוכבים נוצץ יותר ומי פחות, להתרשם מצבעים שונים של כוכבים, ולזהות מחדש את קסיאופיה, הדובה הקטנה, כו'. (יש לי ארסנל תמונות של תומר מהלילה הקסום הזה, אבל זה שחור שחור שחור - כמו בקרקס של מוישה אופניק - אז אני מוותרת.)

בבוקר, קמנו ולאחר התארגנות ופרידה נרגשת ממיילו, ירדנו חזרה למטה את המסלול. הדרך חזרה הייתה לי קשה יותר מההלוך, אבל סה"כ, הכתרנו את הטיול כהצלחה, ועכשיו אנחנו כבר מתכננים את הבאים בתור.

חזרנו לוונקה לארוחת צהריים, סופר מהיר, ואז פרידה (דומעת משהו) מהעיר, עד הפעם הבאה, ונסענו חזרה לטקפו ללילה אחד. הדרך הייתה נהדרת, שוב שמיים בלי עננים, האלפים הדרומיים ברורים ולבנים, ומתחתם האגם התכול. הגענו לאכסניה החמודה שלנו, והלכנו לישון.

הבנות חוגגות בחיבוק זידנרי את סיום הטרק הראשון בהצלחה